הייצור הפוליטי הכי גמור כיום נושא את השם: מפלגת העבודה. אותה תנועה מפוארת, שמאז מהפך מאי 1977, הלכה מדחי אל דחי עד שהיתה לצחוק ולשנינה באלה הימים.
כבר בהתייצבותה – והפעם בראשות עמיר פרץ – לבחירות סיבוב שלישי, היתה כמעט בסוף הדרך, אחת משלוש צלעות השמאל: העבודה-גשר-מרצ. חיבור מלאכותי, טכני, שנועד להשאיר כל אחת מהן מעל לרף החסימה. וכאשר יעד זה הושג, ההתפרקות לגורמים באה במהרה. מפלגת העבודה (המערך), פעם 56 מנדטים, זכתה ל"הישג" של שלושה מנדטים.
לבי לבי לזקני העבודה, מימיה הגדולים, שכמו ברפלקס-מותנה, חתמו ערב הבחירות בחודש מרץ על מודעת תמיכה בעבודה בראשות עמיר פרץ. אני חושב על אחד החותמים, ידידי אהרון ידלין, אידיאליסט אמיתי, קיבוצניק כל חייו, חרד לרעיון הסוציאליסטי המקורי, המתון, שלא היה יכול שלא להצביע למפלגת פרץ, מתוך געגועים למפא"י ההיסטורית. אני יכול להעלות בדעתי מה הוא חושב היום... אני מניח שגם הוא הבין, משראה את הרעיון הסוציאליסטי-קיבוצי גווע, עם הליך ההפרטה המכאיב והבלתי נמנע, כי גם מפלגתו - לה שמר אמונים מנערותו - זמנה עבר.
חברו, אחד מ"נסיכי" העבודה (כן, יש "נסיכים" לא רק בליכוד), עוזי ברעם, פירסם לפני כחודש ב"הארץ" בגילוי לב מכמיר מאמר הספד ל"עבודה", ובו קבע שתי סיבות נוספות: ”פירוק ההסתדרות, שפגע בריקמה האירגונית של המפלגה ויצר בה בעיות זהות, וחזרתו של ברק מקמפ-דיוויד בשנת 2000, עם ההכרזה ש'אין פרטנר', כלומר, אין טעם במאבק על השלום... אימוץ לוי-אבקסיס במקום הצבת חלופה ברורה של שמאל ציוני, היה מתכון ידוע מראש לאסון פוליטי. אין מנוס מנשיאת תפילת אשכבה למפלגת העבודה".
עוזי ברעם לא ידע, בעת שפירסם את דבריו, שהמהלך הלולייני של עמיר פרץ לא הסתיים, וכי גם שלישיית העבודה לא תדע לשמור על אחדות העבודה. האיש שגזז את שפמו-יחידו, כעדות לכך שלא יישב לעולם עם נתניהו, הוא עתה חבר בממשלתו, יחד עם ה"כוכב העולה" מרוטשילד איציק שמולי. נותרה בחוץ מירב מיכאלי – לשמור על הגחלת האחרונה...
וראו זה הישג: מפלגה של שלושה ח"כים זכתה בשני שרים בקואליציה וייצוג של אחת ב...אופוזיציה. אבדה הבושה לחלוטין, גם למעניקי התיקים, גם למקבליהם. מה לשני אנשי השמאל ול...נתניהו? מה לעמיר פרץ ולרפי פרץ? ואכן, לא עברו שעות ספורות מאז השבעת הממשלה, ושר הכלכלה הטרי יצא באמירות מתריסות, נגד "קפיטליזם חזירי", נגד "סיפוח" שטחים ובעד שתי מדינות לשני עמים. הזו מדיניות ממשלת נתניהו-גנץ?
למעשה, עם הקמת הממשלה המנופחת, הכנסת עברה לממשלה. הוויכוחים הפרלמנטריים יהיו מעתה חסרי חשיבות – לעומת המחלוקות, הצעקות, ניגודי ההשקפות שיישמעו סביב שולחן הממשלה. מחלוקות שכבר צצו במלוא עוזן, על החוק הנורווגי, על ועדות הכנסת, על ייבוא חמאה, ועל – וזה הכי חשוב - מעמד היועץ המשפטי, יערערו את השותפות. מחלוקות אידיאולוגיות, אמיתיות או מדומות, בנושאים מדיניים וחברתיים, יסכנו יותר מכל את שלימות הממשלה. ככל שהיא גדולה יותר, ככל שהקצוות בה רחוקים יותר זה מזה, כן סיכויי שרידותה נמוכים יותר.
אינני שמח לאידה של מפא"י-המערך-העבודה, אני מעריך אנשים ותנועות, שמה שמניעים אותם הם אמונה, אידיאולוגיה, עקרונות, גם כאלה שאינם לרוחי. גם כאשר ראשיהן, כשהשררה המוחלטת היתה נתונה בידיהם, רדפו עד חורמה יריבים פוליטיים, נעדרי הפנקס האדום. זוכרים - "בלי חירות ומק"י"? אבל להתבזות כה מביכה בסוף הדרך, בעבור שני משרדי ממשלה, לערוק ולזחול אל ממשלת נתניהו, בניגוד לכל ה"התחייבויות" - זה כבר הרבה מעבר למה שעוזי ושות', זקני השבט המפא"יי, חזו בחלומותיהם השחורים ביותר...
ובעצם מה כי נלין על פרץ ושמולי? הרי הם יכולים להיאחז, בדיעבד, באמירתו הקנונית של ראש הגוש שלהם, בני גנץ. "זה לא היה עיקרון", אמר האיש ה"חילופי" בראיון לאילנה דיין על הבטחתו שלא להיות שותף לממשלה בראשותו של נאשם, "זאת אמירה עקרונית שהייתה נכונה לשעתה". הנה כי כן, ניתן היתר עקום, פומבי, לפוליטיקאים – גם כאלה שזה מקרוב הצטרפו ל"חגיגה" - לזגזג מימין לשמאל ולהיפך, לסטות למחרת הבחירות ב-180 מעלות ממה שהכריזו לפני הבחירות, ולהכות בהלם את בוחריהם. וזאת מפיו של מנהיג, שהתיימר להביא לשלטון רוח חדשה.
בנימין נתניהו, אשר לפני שבוע נשבע אמונים לעמוד בראשות ממשלתו החמישית, עסוק מאתמול בחלק מזמנו היקר גם במשפטו. אבל לא פחות מזה יהיה עליו לשמור על הממשלה מפני רוחות הפרצים שחדרו לתוכה. אחדות, שלשמה הוקמה, ספק אם נראה בה.