התחלה/ אלול תרצ"ט, זמן קצר אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה. "בגלל זה קראו לי שולמית, בתקווה שיהיה שלום". ההורים עלו שנתיים קודם לכן מגרמניה, לאחר שראו לאן רוחו של היטלר נושבת. הם הצליחו להעלות איתם גם את הורי האב. מעליה אחים תאומים, בן ובת, ויש לה אחות מנישואים שניים של האב.
האב/ פרופ' יוסף ולק. "היה מורה פשוט נפלא, עלה בכל דרגות הפיקוד". היה גם מנהל סמינר תלפיות וסמינר אפרתה, ולבסוף מפקח של הממלכתי והממ"ד באזור ירושלים. "שמח, מלא אנרגיה ומרץ. אחרי פטירת אמי השמחה מעט קהתה". האב היה שמאלני בדעותיו. שימש מזכיר של 'עוז ושלום'. "אחרי שעברנו לבית אל הוא הפסיק לכתוב מאמרים ב'הצופה'. הוא אמר שלא יפה להתווכח עם הבת מעל דפי העיתון".
האם/ רבקה. "הייתה מאוד מוכשרת. גאון, אישה יפה, אידיאליסטית ומוסרית, שגידלה את הילדים והייתה צריכה לסייע בפרנסת המשפחה. בדיוק כשהתחילה לממש את עצמה וללמוד, היא חלתה ונפטרה".
שדה יעקב/ שם עברו עליה שנות הילדות. "מושב נחמד. אווירה וחברה של כפר". למדה בבית הספר המקומי עד כיתה ח'. בעקבות עבודת האב בשנים הבאות, נדדה בין בתי ספר. את השנתיים האחרונות עשתה בצייטלין בתל אביב. "היה קשה לעבור מהאווירה המשפחתית לבתי ספר קשים ומנוכרים". את שנת השמינית עשתה בסמינר אפרתה בירושלים. אז נפטרה אמה.
לאבד אם/ "זה מאוד מאוד קשה, במיוחד ששנתיים אחר כך אבי נישא שוב. הייתי מאוד בעד הצעד שאבי עשה, לא הייתי מסכנה, אבל זה לא היה קל. ה' עשה איתי חסד שנישאתי לבעל שידע להחזיר לי בית".
האברכייה/ "עשיתי צעד שלא מתאים למשפחה שלי. גדלתי בבית מאוד אקדמאי, ספרים טובים, מוזיקה טובה. איתי בכיתה למדו בנות משפחה של רבנים ממרכז הרב, ונגלה לי עולם חדש לגמרי. כשנסעתי עם כמה מהן להתנדב, הכרתי את בעלי. אבי מאוד חיבב אותו, אבל לא היה לו קל עם הצעד הזה, להתחתן עם בחור ישיבה. אז עוד לא הכירו בציבור שלנו את התופעה של אברכים. היו אולי עשרה בכל הארץ".
האיש שאיתה/ נשואה לרב זלמן ברוך מלמד, מייסד וראש ישיבת בית אל. שנים רבות כיהן כרב היישוב בית אל ב', וכעת, משפרש מרבנות היישוב, מקדיש את כל זמנו לישיבה.
הברכה/ שבעה ילדים, יותר מחמישים נכדים, ונינים שמספרם כבר עולה על זה של הנכדים. הילדים: הרב אליעזר, רבה של הר ברכה, אב לשלושה־עשר. רבקה, אחות, אחראית גריאטריה של קופת חולים 'כללית' באזור ירושלים, אם לשמונה. נעמי, מתגוררת בחברון, יועצת, אם לתשעה. הרב יהודה אריה, ר"מ בישיבת רמת גן, אב לחמישה. הרב אברהם, תושב ערד, לומד לרבנות עיר, אב לשבעה. ישראל, גר בערד, מלמד בישיבה תיכונית ויועץ, אב לחמישה. מוריה, למדה מחול ותנועה באורות, עובדת במעונות הר ברכה, אם לחמישה.
הוראה/ בשנה הראשונה התגורר הזוג במושב עמינדב, אחר כך עברו לגבעת מרדכי בירושלים, שם עסקה במשך 16 שנים בהוראה ובתפקידים שונים בממ"ד, בחורב ובנעם. "מאוד אהבתי את המקצוע והתמסרתי אליו".
לבית אל/ "הבית שלי היה מאוד ייקי, מתוקתק ונקי. כשבאו לדבר איתנו על מעבר לבית אל, אמרתי שבתנאי אחד: אם יהיה בוץ - אני חוזרת לירושלים. עד אז לא הלכתי למבצעי עליות לקרקע באלון מורה או בחברון. אמרתי שאני צריכה לתת לילדים שלי בית נורמלי".
בית נורמלי/ בגלל גודלה, קיבלה משפחת מלמד קרוון משלה, אך הוא לא היה מחובר למים, משום שהיה מחוץ למחנה הצבאי שבו גרו המשפחות האחרות. "הייתי הולכת למקלחת המשותפת, ממלאת שני דליי מים. באחד כולם נטלו ידיים, בשני הייתי מנקה את התינוק. זה היה חורף קשה במיוחד. בכל בוקר התפלאתי מחדש איך הקרוון עוד עומד".
היינו כחולמים/ אחרי שהעניינים התחילו להסתדר, הייתה עתירה על שטחי בית אל, ונוצר הצורך לעבור בתוך לילה אחד לגבעה אחרת. "אני זוכרת את הלילה הראשון שלנו בלי חשמל על הגבעה, המשפחות האחרות במרחק קילומטר ויותר מאיתנו. יצאתי החוצה וראיתי בכל האופק אורות של כפרים ערביים. אמרתי לעצמי: יום אחד יהיה כאן יישוב יהודי גדול? צריך הרבה דמיון". היום בית אל מונה 6,000 תושבים. "יכולנו להיות יותר גדולים, אבל יש כאן בעיית קרקעות. עכשיו בונים כאן בנייה רוויה".
ערוץ 7/ "היינו עוברים דרך אל־בירה ורמאללה, סופגים אבנים, והמענה של צה"ל היה בדיחה. התיאורים שהגיעו לתקשורת היו הפוכים מהמציאות, ואני הרגשתי שבוער בי לדווח מה שקורה בשטח. הרדיו הישראלי לא היה שלנו. לא היו בו שבת או חג ולא שירים ישראליים. רק שעה אחת של פרקי חזנות. זהו".
קול השלום/ "ואז שמעתי על אייבי נתן, שלמרות שהכול כאן שמאל, הולך, קונה אונייה ומשדר תכנים שהם עוד יותר שמאל. אמרתי: נקנה אונייה ונשדר את התכנים שלנו". הקשיים שהמתינו מעבר לפינה, לא היו דומים לשום דבר שהכירה. קודם שכנעה את בעלה, אחר כך הם גייסו לרעיון את כצל'ה ואת יואל צור. "הישיבה הגיעה למקום כלכלי טוב, ואז פתאום ראיתי את כל הכסף הולך ונוזל לנו. לקנות אונייה ואולפן ואנטנות וסירה שתביא את הדברים לצוות. טוב שלא ידעתי על הקשיים מראש. אולי לא הייתי הולכת על זה".
השידור הראשון/ "אני זוכרת את יום שישי בחודש חשוון שבו כולם רצו הביתה לשמוע את השידור הראשון. בעלי פירט את החזון של התחנה". אחרי שעה דיווחו על הקמת התחנה בגלי צה"ל. התגובות היו נהדרות. "הקהל מאוד אהב את הערוץ, קיבלנו המון עידוד ממנו. אבל הקשיים היו אדירים". את החורפים היא לא שוכחת. "כשהתחלנו, אייבי נתן אמר: נראה אותם שורדים חורף אחד".
חורף אחד/ הם שידרו במשך 15 שנים. באמצע הדרך הביאו את חגי סגל שיקים מערכת חדשות, בגלל שרבין עלה לשלטון, "והדור הצעיר הרגיש שהלכה לו המדינה". היא אהבה יותר את הימים התמימים בלי החדשות. "בהתחלה היה לנו הקול הצלול שלנו, אבל מאז שאנחנו עוסקים בחדשות יש דברים שאי אפשר להתעלם מהם, ויש הרבה ויתורים".
השפעה/ "אחרי שהבאנו את המוזיקה הישראלית, החסידית והמזרחית, פתאום השתנתה המוזיקה גם בתחנות האחרות. כשהיו הפגנות של הציבור שלנו, הערוץ נתן את הדלק. תחנות שנפתחו אחרינו משלבות מוזיקה ודברי תורה כמו התוכניות שלנו".
המשפט/ כשאייבי נתן הטביע את האונייה שלו, החל הקרב נגד הערוץ, שהסתיים בסגירת התחנה, בקנס גדול ובעבודות שירות. "המשפט היה לי מאוד קשה. לעמוד בפני שופט ולהישפט כעבריינית". אייבי נתן עצמו "לא שידר מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל, וגם היה לו אולפן על החוף". אבל הוא כבר לא שידר.
חופש הביטוי/ עוד כשהמשפט התנהל, היא וחבריה למסע הקדימו רפואה למכה. "אמרנו שלא יסתמו לנו את הפה. הקמנו את עיתון 'בשבע' ואת אתר האינטרנט, בהתחלה באנגלית ואחר כך בעברית". היא מנהלת של האתר עד היום. "יש מנכ"ל שבלעדיו לא הייתי יכולה לעשות את זה. אבל אני עדיין למעלה, רואה שהדברים מדויקים".
מפת התקשורת העכשווית/ "כולם מדברים באותה הרוח, אין שינוי. פה ושם מביאים עלה תאנה, אבל בגדול היא כמו שהייתה פעם. גם אנשים ימנים דתיים שעובדים שם לא הצליחו לשנות דבר אחד. בתקשורת הכללית יש גם הרבה ציניות ותוקפנות. ב'ערוץ 7' שואלים שאלות קשות, אבל תמיד עם כבוד למרואיין".
אם זה לא היה המסלול/ "בטח הייתי ממשיכה להתקדם בהוראה לתפקידי ניהול. אולי הייתי ממשיכה באוניברסיטה".
ובמגרש הביתי
בוקר טוב/ קמה בשש וחצי. "אני רוצה להיות במשרד בשבע וחצי, למרות שעוד אין עם מי לדבר בשעה הזאת". מסדרת את הבית ומתארגנת. התפילה מתקיימת כבר במשרד, "יש לי שם פינה שמיועדת לזה".
פלייליסט/ "כשהקמנו את הערוץ רציתי לתת מקום לכולם, ולמדתי לאהוב את הפיוטים והמוזיקה המזרחית, שעד אז לא נחשפתי אליה". וחוץ מזה זמר עברי של פעם, וחסידי וגם ישראלי־יהודי כמו חנן בן ארי. "ותמיד אשמח לשמוע יצירות קלאסיות קלות".
אוכל/ המטבח הייקי. "כשהייתי ילדה הייתי בטוחה שהוא הטוב בעולם. כשגדלתי הבנתי שמזלזלים בו זלזול גמור. היום חוזרים לזה". קצת פחמימה, קצת ירק, חלבון, "ולא לתבל יותר מדי". במועדפים: חביתה, סלט ירקות, פירה וירקות מבושלים.
שבת/ "מאוד שקטה", הרבה פעמים היא ובעלה לבד. "כל השבוע אנחנו עם אנשים וטלפונים ואין רגע דל. שבת מוקדשת לשיחה, דברי תורה ושירים, אני הולכת לבית הכנסת בערב ובבוקר, וקוראת הרבה". את הסעודה השלישית סועדים עם בחורי הישיבה. "בשביל בעלי גם שבת הוא יום עבודה".
דמות מופת/ בבית אביה וסבה הרצל היה דמות מופת. "אבי קרא לבנו זאב בנימין, וסבא אמר שביום שהרצל נפטר הוא היה בטוח שהשמש החשיכה". מבעלה קנתה את דמויותיהם של הרבנים קוק - האב והבן. "כל מה שאנחנו לומדים, כל מה שאנחנו עושים, הוא מכוחם ומתורתם".
משאלה/ "שכל הצאצאים שלי יהיו יראי שמיים ושאף אחד מהם לא יעזוב את הארץ".
כשאהיה גדולה/ "אני רוצה לכתוב ספר על 'ערוץ 7' ואולי על תולדות חיי. יש לי כבר כמה קטעים שכתבתי. אני צריכה שיעזרו לי בזה, אבל זה חלום שניתן להגשמה".