מנגנון ההרס העצמי

במעטה מבחני 'מידתיות' ו'סבירות', קידמו השבוע השופטים פוגלמן וברון צעד נוסף את תפיסת עולמם העקרונית לפיה אסור להרוס בתי מחבלים

חגית רוזנבאום , ד' בסיון תש"פ

מנגנון ההרס העצמי-ערוץ 7
הריסת בתי המחבלים שרצחו את דביר שורק הי"ד
צילום: דובר צה"ל

השבוע, בלילה שלאחר החלטת בג"ץ לבטל את הריסת ביתו של מפקד החוליה שרצחה את דביר שורק הי"ד לפני כעשרה חודשים, מירב חג'אג' לא יכלה להתאפק.

היא ישבה וכתבה מדם ליבה את השורות הבאות אל השופטת ענת ברון, החתומה על הפסיקה. היא כתבה מלב של אם שכולה, שאיבדה את בתה סגן שיר חג'אג' בפיגוע בארמון הנציב לפני כשלוש שנים, לאם השכולה ענת ברון, שאיבדה את בנה הבכור רן בפיגוע במועדון 'מייק'ס פלייס' בטיילת תל אביב לפני 17 שנה:

"לאחר שלפני בערך כשנה דחית הריסת שני בתי מחבלים רוצחים, אחד מהם הרוצח של אורי אנסבכר, לא ידעתי את נפשי. גם הבן שלך נרצח רק בגלל היותו יהודי, זאת הסיבה ולא אחרת, ואת יודעת את זה. איך את, שראית כמו כולנו בתקשורת את החיוך של המנוול שרצח את אורי בבית המשפט, גרמת לו לחייך עכשיו שוב? למשפחה של אורי, דביר, שלי, זה לקבל שוב ושוב אגרוף בפנים, בבטן, בנשמה. כן, כך מרגישה משפחה שכולה שמאבדת ילד או ילדה.

"אולי אם היית מורידה את הגלימה וחושבת כאמא שכולה ומאשרת את הריסת הבית, יכולת למנוע את המשפחה השכולה הבאה. את יודעת מה זה לב של אמא ומה זה לאבד ילד ביום בהיר אחד, ולחיות עם כאב בנשמה יום יום. האם הידיעה שעל ידי הריסת בתי המחבלים תוכלי להציל משפחה אחת, חיים של בן אדם אחד, לא שווה זכויות של משפחה שגידלה ותמכה ברוצח?".

מומחה לאינטרס ציבורי

פסיקתם של שופטי בג"ץ השבוע, ברוב של השופטים ענת ברון ועוזי פוגלמן מול דעת המיעוט של השופט דוד מינץ, חוללה סערה. זה זמן רב לא ביטל בג"ץ צו להריסת ביתו של מחבל, אלא הסתפק על פי רוב בעיכובים ובהקפאות. נימוקי השופטים לביטול הצו קוממו לא מעט גורמים במערכת הפוליטית והציבורית. השופטים לא טרחו להסתיר את האג'נדה הפרטית שלהם בנושא הרס בתי מחבלים, וכמעט השתעשעו במושגים המשפטיים על מנת לקדם את עמדתם האישית בנושא.

השופטת ברון, למשל, בחרה להציג בגלוי בפסק הדין את דעתה על הצעד ההרתעתי של הרס בתי מחבלים, ולהציב במרכז את זכויותיהם של בני המשפחה החפים מפשע לכאורה: "לא פעם הבעתי דעתי כי שאלת הכוח ההרתעתי הטמון בכלי של הריסת בתים לוטה בערפל ומוטלת בספק. בהקשר זה, אני סבורה כי הריסת בית שבו מתגוררים בני משפחה חפים מפשע אך ורק על יסוד חומרת המעשים המיוחסים למפגע, ללא מתן משקל למידת ידיעתם או מעורבותם של בני משפחתו במעשיו, אינה עומדת ככלל במבחן המידתיות".

את ערעורה העקרוני על עצם הצידוק שבהריסת בתי מחבלים, עוטפת השופטת בהמשך בנימוקים מפוקפקים אחרים, כגון "השיהוי", כלומר הזמן הרב שעבר בין ביצוע המעשה, הוצאת צו ההריסה והמועד הנוכחי, שמעקרים את אפקט ההרתעה מהריסת הבית. יצוין כי הצו נסוב על הריסת הקומה השנייה בלבד בבית המחבל.

השופטת ברון מגלה אג'נדה עקבית בפסיקותיה במתח שבין שיקולים ביטחוניים לזכויות אדם. כך למשל, ברון היא זו שביטלה את פסילתה של ח"כ היבא יזבק מלהתמודד לכנסת ה־23. היא גם זו שהוציאה צו המקפיא את הריסת בית המחבל שרצח את אורי אנסבכר הי"ד, והורתה כי אין להרוס את כל בית המחבל שרצח את רינה שנרב הי"ד, אלא להסתפק בקומה שבה התגורר.

גם השופט פוגלמן בחר לדבר בשם "אינטרס ציבורי", שלטעמו הוא בקי בו יותר מאשר ראשי המערכת המדינית והצבאית, הסבורים כי הרס בתי מחבלים הינו צעד מרתיע ואפקטיבי. "אני סבור גם כי במישור האינטרס הציבורי ההפעלה המאוחרת של הסמכות בהתייחס לבית משפחת עטאונה מטשטשת את הקשר בין המעשים הנפשעים המיוחסים לו לבין הסנקציה שננקטה בגינם".

פוגלמן עצמו מודה כי התקופה שבין הגשת כתב האישום נגד המחבל לבין הוצאת צו ההריסה נגד הבית - שלושה חודשים - היא פרק זמן גבולי ביחס למדידת ההרתעה. הוא מודה גם כי מדידת האפקטיביות כאשר מתעכב ביצוע ההריסה אינה מדע מדויק, אלא שהוא בוחר לקבוע את הנוסחה לקולא: "כאמור, אין בנמצא נוסחה אריתמטית לחישוב פרק הזמן המדויק שממנו והלאה יקום שיהוי בעוצמה שתוביל לבטלות ההחלטה... יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו". במקרה הזה, מסביר פוגלמן בהמשך, אפיוני העיכוב בהוצאת הצו ובביצועו מצביעים על פגיעה בכל האינטרסים הרלוונטיים לעניין, ובהם ההצדקה ההרתעתית. גם השופטת ברון קבעה ברוח זו בהינף מקלדת כי "חלוף הזמן מביא לניתוק הקשר התודעתי בין הרצח לבין הסנקציה בגינו, כך שכבר במועד בו הוצא צו ההריסה היה כוחו ההרתעתי מוטל בספק".

הביצה והתרנגולת

האם אכן עיכוב של מספר חודשים בהרס הבית הוא קו הגבול שיגרום למחבלים או לבני משפחותיהם להירתע או לא להירתע מלבצע פיגוע? העובדות מספרות כי עצם המחשבה על הריסת בית כבר יצרה בעבר אפקט הרתעתי שקידם לכידת מחבלים, ואף יותר מכך - הציל חיים. לפני כחמש שנים נעצר המחבל שאדי מוטאווע בחברון, לאחר שרצח את הרב יעקב ליטמן ובנו נתנאל הי"ד. המעצר התבצע לאחר שאביו של המחבל הסגיר אותו מחשש שביתם ייהרס על ידי כוחות הביטחון. לפני כשלוש שנים הורשע מוחמד ג'ולאני, תושב שועפאט בירושלים, בתכנון פיגוע דקירה ופיגוע התאבדות. בסופו של דבר לא הוציא את הפיגועים לפועל לאחר שחשש שבית משפחתו ייהרס.

עו"ד חיים בלייכר מארגון 'חוננו' היה הראשון להגיש עתירה הדורשת להרוס בתי מחבלים מטעם משפחות הנרצחים. בתיק ההוא ייצג בלייכר את בני משפחת סלומון מנווה צוף. לדבריו, קריאה בפסק הדין מגלה כי השופטים "מנצלים את המקרה כדי להכניס עוד מקלות באפשרות להרוס בתי מחבלים. ברור שמי שמאמין בצדקת הדרך של הריסת בתי מחבלים כדי להציל חיי ישראלים, לא היה מונע את ההריסה במקרה כזה בשל כמה חודשי עיכוב, שנגרמו בגלל החשש מבג"ץ עצמו. בסוף מדובר בהצלת חיים". עו"ד בלייכר קורא מבין השורות כי "מבחינת השופטים התוצאה הרצויה היא הימנעות מהריסת בתים, ורק צריך למצוא את הדרך לבדל את המקרה ממקרים אחרים, שבהם הפסיקה המקובלת היא להרוס".

הקשיים שמערים בג"ץ על הרס בתי מחבלים לא התחילו בפסק הדין הזה, אבל הלופ שיצרו הפעם השופטים היה אקרובטיקה מרהיבה: את עיקר החלטתם תלו בעיכוב שחל בין ביצוע המעשה להוצאת הצו. אלא שלעיכוב בהוצאת הצו אחראים לא אחרים מאשר שופטי בג"ץ עצמם: היועצים המשפטיים בצה"ל, האמונים על הוצאת צווי ההריסה, נאלצים להתאים בכל פעם את הצו למידות החליפה שתופרים השופטים לצווים הללו בכל תקדים ופסק שהם מוציאים בתחום. ההתעמקות בדקדוקי העניות הללו עד ליכולת להוציא צו שיוכל אולי לעבור את מבחן בג"ץ בפעם הזו, אורכת זמן רב, ובסופו של דבר הפכה לכלי בידי השופטים לבטלו מעיקרא. קפקא כנראה מחייך מלמעלה.