יום עצוב

הפרקליטות עשתה כל שגיאה אפשרית בדרך לאובדן אמינותה. לא נתניהו תוקף את הפרקליטות אלא היא נתפשת כראש החץ נגד נתניהו משיקול פוליטי

ד"ר רון בריימן , י' בסיון תש"פ

יום עצוב-ערוץ 7
ד"ר רון בריימן
עצמי

היום שבו נפתח משפטו של ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא בראש ובראשונה יום עצוב.

התייצבותו של ראש הממשלה למשפט והקראת כתב אישום כנגדו הן מציאות קשה, כואבת, חמורה, ובעיקר עצובה, ויש להצטער על כך שהגענו עד הלום. המועקה רבה ומעיקה. קשה לראות את הכותרת: מדינת ישראל נגד בנימין נתניהו, נגד האיש שעשה כה רבות למענה.

אבל, הציבור בישראל, גם בהקשר זה, אינו מגלה אחדות, בגרות ואיפוק. מפגינים מכאן ומכאן - כן, מכאן ומכאן, משני הצדדים - מראים רגשות אחרים, ולא רק עצבות ומועקה. אלה רואים גם את עצמם כנאשמים, ואלה רואים גם את עצמם כמאשימים. אלה זועקים, כי כאבם אינו זוכה לחשיפה הולמת והוגנת בתקשורת, ואלה מניפים דגלים שחורים וזוכים לרוח גבית מהתקשורת. אלה מעוררים חשש בתקשורת שמא ישפיעו על השופטים, ואלה משום מה אינם מעוררים חשש כזה, וזוכים לחשיפה אוהדת.

והתקשורת, זו הפסיקה מזמן למלא את תפקידה היומרני לשמש כלב שמירה של הדמוקרטיה, והתגייסה לשמש כלב ציד בשירות מי שרוצים להחליף ראש ממשלה נבחר, לאחר שנכשלו שוב ושוב בהחלפתו בבחירות דמוקרטיות. מדורת השבט, כהגדרתם היומרנית של ערוצי הטלוויזיה את עצמם, הפכה מזמן לכיכר התליינים, שבה מתחרים "פרשני העל" - בעיני עצמם בלבד - בעוצמת השמחה לאיד - שמזמן הפכה לשנאה לאיד - כלפי ראש הממשלה.

כך, למשל, מ', "פרשן העל" של הערוץ הראשון של הטלוויזיה "הממלכתית" מייתר לחלוטין את תפקידה של התובעת במשפט. אין כל סיכוי שהתובעת תידרדר להתבטאויות כה נוטפות ארס ושנאה לאיד כמו אלה של מ' מערוץ 11. כך, למשל, א', "פרשן העל" של ערוץ 12, שוויתר בעבר על המקצועיות העיתונאית שלו, והמציא את המושג אתרוג לגבי אריאל שרון, בבחינת חסינות תמורת ביצוע הגירוש הגזעני ברוח השמאל. ובהווה, הוא אינו מפגר אחרי עמיתיו בערוצים האחרים, שהמקצועיות העיתונאית איננה נר לרגליהם, ושהשנאה לנתניהו היא הקו המנחה המשותף שלהם. כך, למשל, ר', "פרשן העל" של ערוץ 13, שאינו מסתפק בתפקיד הקטגור אלא התיישב על כסאו של שופט כל הארץ, כאשר ארגן משפט שדה מבוים לראש הממשלה. לא מיותר לציין שהאדונים א' מערוץ 12 יחד עם ר' מערוץ 13 מוזמנים באופן תדיר לשיח שמאלנים באולפנו של ר' מתחנת השידור "הצבאית", "הממלכתית" ו"המאוזנת", בבחינת שיח שמאלנים.

חשוב להדגיש: השנאה לנתניהו איננה תוצאה של החקירות נגדו ושל העבירות המיוחסות לו. השנאה לנתניהו וההסתה נגדו, לעתים עד כדי התרת דמו, התחילו הרבה לפני החקירות. הן התחילו מהיום שבו נבחר לראשונה כראש ממשלה והוצג כאילו "גזל" את התפקיד מהאיש שעלה לשלטון בעקבות רצח רבין. מאותו יום התגייס נגדו מחנה "הנאורים" בעיני עצמם, שהחלו במסע האשמות כנגד נתניהו וכנגד מחצית העם, כאילו "הימין" כולו אחראי לרצח רבין. הסתה זו לבשה צורה ופשטה צורה במהלך השנים, אבל תמיד הציגה מחצית אחת כשוחרת שלום ודמוקרטיה ומחצית אחרת כמי שאינה כזו. על-רקע זה של שנאה לנתניהו הגענו לשנאה לאיד המכוערת המאפיינת את התקשורת.

למרבה הצער, הפרקליטות - גוף חשוב בפני עצמו - עשתה את כל השגיאות האפשריות בדרך לאובדן אמינותה, ואין פלא שמידת ההערכה אליה היום דומה למידה שבה מעריך הציבור את התקשורת. רמת האמינות של זו ושל זו היא בשפל. לא נתניהו תוקף את הפרקליטות, אלא זו נתפשת כחלק מראש החץ נגדו, משיקולים פוליטיים.

כך, למשל, מוצג נתניהו באופן שקרי ומעוות, כמי שצריך להוכיח את חפותו. המצב הוא הפוך: הפרקליטות היא זו שצריכה להוכיח את אשמתו, מעבר לכל ספק סביר. לא מדובר רק על קרב חייו של ראש הממשלה, אלא גם על קרב חייה של מערכת אכיפת החוק, קרב על שאריות אמינותה בעיני הציבור. על כן היא נראית כמי שבעיניה המטרה מקדשת את האמצעים.

ביום כואב זה, כל אזרח הגון ואנושי ראוי שיאחל לראש הממשלה שייצא זכאי במשפטו, ושההאשמות נגדו תוכחנה כהאשמות לא-מבוססות. לא רק "הימין" אמור לשאוף לכך, אלא כל מי שערכי הדמוקרטיה ושלטון החוק יקרים לו באמת.