קברות התאווה. איך בכלל מתחילים לגשת לנושא כזה בימי הקורונה בהם העולם עצר מלכת?
התמונות של כיכרות הערים הריקות שרצו ברשתות עם התפרצות המגיפה, מספרות יותר מכל על העולם שהרפה מהזמזום הבלתי מסתיים של צרכנות יתר. זו שאיננה רק העברת כרטיס האשראי בקופה, אלא באה לידי ביטוי גם במובנים רבים ואחרים: לפגוש עוד אנשים, להשתתף בעוד אירועי תרבות, לרכוש עוד תארים, לנסוע למקומות אחרים; נפלאים, אקזוטיים, שעין לא ראתה כמותם..
במילים אחרות צרכנות כתאווה ל'עוד' מסוגים מגוונים (חלקם ראויים, אחרים פחות), המצביעה על רצון עז לבלוע את העולם ולמצות אותו. תאווה שבעלי אינטרס מבקשים ללבות עד אין קץ ואנחנו נענים לה ומתמסרים אליה. אילו תובנות עשויה פרשת המתאוננים לתרום לנו, אנשי המאה העשרים ואחת שמגיפה משתוללת ברחובותיה?
ראשית, ההבחנה בין הכרח ובין מותרות העוברות את גבול הטעם הטוב. פרשת המתאוננים איננה הפעם הראשונה שבני ישראל משוועים אל משה. בשמות ט"ז אנו שומעים על צעקתם בבקשה לאכול לחם לשובע – בקשה הנענית על ידי הענקת המן. מאוחר יותר זועק העם בצמא (שמות י"ז, במדבר כ') ונענה על ידי הוצאת מים מן הסלע.
מה אם כן מיוחד בתלונה שבפרשיית המתאוננים? כאן, עורכים בני ישראל השוואה בין המן המזין את בני ישראל במדבר, ובין השפע שהיה במצרים: "זָכַרְנוּ, אֶת-הַדָּגָה, אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם, חִנָּם; אֵת הַקִּשֻּׁאִים, וְאֵת הָאֲבַטִּחִים, וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים, וְאֶת-הַשּׁוּמִים; וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה, אֵין כֹּל--בִּלְתִּי, אֶל-הַמָּן עֵינֵינוּ" (פרק י"א פסוק ה'-ו').
הכתוב איננו מציין את כפיות הטובה כנגד הנס שנעשה לנודדים במדבר, אלא מפרט את תכונותיו המשובחות של המן: "וְהַמָּ֕ן כִּזְרַע־גַּ֖ד ה֑וּא וְעֵינ֖וֹ כְּעֵ֥ין הַבְּדֹֽלַח שָׁטוּ֩ הָעָ֨ם וְלָֽקְט֜וּ וְטָחֲ֣נוּ בָרֵחַ֗יִם א֤וֹ דָכוּ֙ בַּמְּדֹכָ֔ה וּבִשְּׁלוּ֙ בַּפָּר֔וּר וְעָשׂ֥וּ אֹת֖וֹ עֻג֑וֹת וְהָיָ֣ה טַעְמ֔וֹ כְּטַ֖עַם לְשַׁ֥ד הַשָּֽׁמֶן" (פסוקים ז-ח).
העונש, הניתן כמידה כנגד מידה, מגלה את תמצית החטא שהייתה נטועה בתלונת בני – ישראל: "וַיָּקָם הָעָם כָּל-הַיּוֹם הַהוּא וְכָל-הַלַּיְלָה וְכֹל יוֹם הַמָּחֳרָת, וַיַּאַסְפוּ אֶת-הַשְּׂלָו--הַמַּמְעִיט, אָסַף עֲשָׂרָה" (פסוק ל"ז).
כל הלילה וכל היום עסוק העם בצבירת בשר – הממעיט, כך על פי רש"י, הם אותם חיגרים ועצלים שפיגרו במשימת האיסוף, הנובעת לא מתוך צורך אמת אלא מתוך התאווה לעוד, ליותר: "כי כולם היו תאבים לאכול מהם הרבה מאד" – כך על פי הספורנו.
בספר במדבר אנחנו פוגשים את ה'רגולטור', אם ניתן לכנות כך את הקב"ה. את אותה ישות המפקחת ודואגת להתאים בין האמונות והערכים ובין ההתנהלות של בני האדם, הקובעת את החוקים והאוכפת אותם. במושגים דתיים ניתן לחשוב על הרגולציה הזו כיצירת קריאת הכיוון המוסרית וכשמירה על אחיזתה בחיים הממשיים, גם במחיר של הצלת האדם מפני נטיותיו ומאווייו. במדינת ישראל הרגולטור מגן לא אחת על האזרחים מפני טעויות ומעידות. כך למשל בכל הקשור לחובתם של עצמאים להפריש לקופות פנסיה או להנחיה כי כל האזרחים צריכים להיות רשומים לאחת מקופות החולים.
אך מה בדבר הצרכנות המופרזת? הנטייה של הישראלים היא לחיות על כסף שאין להם – במצב תמידי של 'משיכת יתר', האם כאן המדינה מטילה את כובד משקלה ו'מחנכת' את האזרחים? התשובה היא כמובן לא, ישנם הרבה כוחות המשחקים בזירה ושיקולים לכאן ולכאן. זאת ועוד, הדמוקרטיה הליבראלית מניחה כי האדם הוא יצור תבוני ובעל חירות, וכל הצרה של צעדיו צריכה להיות מוצדקת ומקובלת. קשה אם כך לצפות שהמדינה תגאל אותנו מאותה צרכנות ייתר שאנחנו שקועים בה.
מה אם כן הפתרון? ימי הקורונה הם הזדמנות מצוינת לשאול את עצמינו היכן עובר הגבול בין הצורך ובין התאווה הבלתי מוצדקת ולברר, איש איש על פי הזדקקותו הוא, כיצד אנחנו מעוניינים לחיות לאחר שהשגרה המבורכת תחזור אלינו.
הכותבת משמשת כמפתחת תוכן בעמותת יסודות – המרכז לליבון ענייני תורה ומדינה שליד מכללת הרצוג.