הרב יאיר קרטמן
הרב יאיר קרטמןצילום: עצמי

סיוון תש"מ, היה חודש פולטי סוער. עזר וייצמן שר הביטחון, הגיש את התפטרותו למנחם בגין. ארגון הבריאות העולמי, הכריז כי מחלת האבעבועות השחורות עברה מן העולם. אולם הדרמה התרבותית, התחוללה הרחק מעיני הציבור. חתונתם של בני הזוג ו', היה שמחה ומרגשת. איש לא שיער, כי הנישואין שלהם, יולידו את אחד מפסקי הדין שיגדירו מחדש את המונחים: שקיפות, נאמנות ומחויבות במשפחה. 

בני הזוג ו' נישאו, והתגוררו בדירה שהייתה בבעלות האיש, לפני הנישואין, ושנותרה רשומה על שמו בלבד גם לאחר הנישואין. האישה ביקשה מבעלה שירשום את מחצית הדירה על שמה, כדי להקנות לה תחושת ביטחון והשתייכות למשפחה. לאחר שבע שנות נישואין, העביר הבעל חצי מהדירה על שמה של אשתו.

שבוע לאחר העברת הבעלות על שמה, הגישה האישה בקשה לגירושין.

אולם כאן לא תם הסיפור, תוך כדי התהליכים המשפטיים לחלוקת הרכוש, התברר לבעל, כי שבועות ספורים לפני העברת הדירה לרשותה, שהתה האישה עם חבר מספר ימים בבית מלון באותו חדר, כשהיא מעלימה את המידע הזה מבעלה. הבעל טען, כי לאור העובדות הללו, העברת הדירה לבעלותה של אשתו הייתה מעשה הטעייה. בקשת האישה כי יעביר את הדירה לרשותה בנימוק הגלוי: 'כדי להקנות לה תחושת ביטחון והשתייכות למשפחה', נראית קצת תמוהה, בלשון המעטה, לאור חוסר הנאמנות במלון, ובקשת הגירושין הסמוכה. באם היה יודע כי אשתו לא נאמנת לו ומתכננת להיפרד ממנו, לא היה מעביר לחזקתה את דירתו מלפני הנישואין.

פסק הדין של בית המשפט העליון היה, כי על הבעל להעביר לרשות האישה את הדירה, ושאין בהעלמת המידע שלה ובחופשה המשותפת עם החבר, משום הטעייה או חוסר נאמנות. 

בין נימוקי פסק הדין בלטו שלושה נימוקים:  א. כשהאישה ביקשה את הדירה היא, אכן, רצתה לחיות ביחד, ושבוע אחרי זה היא פשוט התחרטה (ודאי...) ב. אין ראיה שהאישה נהגה בחוסר נאמנות זוגית, שהרי בסך הכל היא הייתה עם ידיד בחדר במלון מספר ימים, ללא ידיעת בעלה, (האמנם?) ג. אין ראיה, שאם הבעל היה יודע שהיא הייתה עם הידיד בחדר ללא הסכמת הבעל, שהוא לא היה נותן לה את הדירה. (המממ...) 

"אני משאיר לקוראים לבד את המחשבה, האם בעל סביר היה מעביר לאשה חצי דירה בבעלותו, לו ידע ששהתה עם ידיד שבוע קודם בבית מלון, תוך הונאתו בדבר?" - כתב פרופסור שחר ליפשיץ, בניתוח פסק הדין. 

חוסר היכולת להצדיק את פסק הדין במבט אנושי סביר, מעלה בצורה חריפה את התחושה כי מדובר למעשה בפיקציה משפטית, שמטרתה להסתיר את השיח האמיתי, הסמוי מן העין. 

השיח מתחת לפני השטח, היה הרצון להעלים את מרכיב הנאמנות לאישות מהמערכת הזוגית. בסדרת פסיקות, טוען בית המשפט, כי קוד זוגי בדמותו של הדיבר 'לא תנאף', סותר את כבוד האדם וחירותו. לשיטת בג"ץ, האדם תמיד חופשי לעשות עם גופו ככל שיחפוץ, גם בתוך מערכת הנישואין. האדם הוא תמיד 'לבד', 'טוב היות האדם לבדו', גם בתוך מסגרת המשפחה. איזכור נאמנות זוגית כמרכיב בדיני נישואין, היה משבש את מהות האדם והנישואין, בתפיסת בג"ץ. על הרקע הזה ניתן להבין את פסק דין המוזכר לעיל המוכנה 'בג"ץ ולנטין'.

 על הרקע הזה ניתן גם להבין את הדיון הנוסף שאמור להתקיים הקרוב, בדיון המכונה 'בג"ץ הבוגדת' לאחר שבג"ץ כבר הכריע בו פעם אחת. מפסק דין ה'בוגדת' שניתן על ידי הרכב עם רוב שמרני, עשוי להשתמע, כי יש משמעות כלשהיא לחוסר נאמנות. את פסק הדין הזה צריך 'ליישר', כך נראה שהחליטה נשיאת העליון, ולכן נקבע דיון בהרכב מורחב של שופטים. ההרכב הזה כבר יעשה את המלאכה.  

במובחן מבית המשפט העליון, התורה תופסת כי 'לא טוב היות האדם לבדו'. הנישואין מוציאים את האדם ממצב ה'לבד' אל ה'ביחד'. ה'ביחד' הזה מחייב: אהבה, כבוד, ונאמנות זוגית. האיסור 'לא תנאף' תוחם את המשפחתיות היהודית לנאמנות זוגית, זהו המודל למשפחתיות יציבה ומלוכדת, זהו התנאי לקיום האומה.

המאבק התרבותי בין תפיסת התורה, לתפיסת בית המשפט, משתרע על  עשרות פסקי דין, פסק דין ולנטין הוא אחד מהם. 'בג"ץ הבוגדת' עשוי להיות חמור אף יותר, וזה עלול לקרוא כאן, אצלנו, בתקופה הקרובה.