מותר לפרסם ביקורת שלילית על בית עסק?

האם מותר לכתוב ביקורת שלילית על מסעדה שבה השירות לקוי והאוכל לא היה טעים? או לכתוב ביקורת על מוסך לא מקצועי שמשקר ללקוחותיו?

הרב ישועה רטבי , ט"ז בסיון תש"פ

הרב ישועה רטבי
הרב ישועה רטבי
צילום: יעקב אפללו

שאלות:

א)- האם לפי ההלכה מותר לכתוב ביקורת שלילית על מסעדה שבה השירות לקוי והאוכל לא היה טעים? או  לכתוב ביקורת על מוסך לא מקצועי שמשקר ללקוחותיו?

ב)- האם מותר לוועד הבית לפרסם שמות של דיירים שלא משלמים לוועד בית?

תשובה:

א)- לא ניתן לפרסם בלי לעמוד בשבעת התנאים שהביא החפץ חיים. א)- ידיעת העובדות. ב)- בירור אובייקטיבי בהערכת מידת הנזק. ג)- הוכחה וקבלת תגובה. ד)- דיוק בעובדות. ה)- פרסום מתוך כוונה להועיל ולא מתוך מניעים פסולים. ו)- חיפוש אלטרנטיבות אחרות לפתרון הבעיה. ז)- בעקבות הפרסום ייגרם עונש מידתי.

ב)- פרסום ביקורת שלילית על בית עסק - למעשה נראה, שאם מדובר על נותן שירות הגון שהייתה לו טעות או חוסר הצלחה חד פעמית - אסור לפרסם כי בד"כ לא מתמלאים כל התנאים המבוארים לקמן, אך אם מדובר בבעל עסק נוכל שמזיק או גונב במזיד, או אם מדובר בהתנהלות לא מקצועית שחוזרת על עצמה מספר פעמים - ניתן לפרסם זאת לפי הכללים המבוארים לקמן.

ג)- צריך לוודא שמדובר בביקורת צרכנית לגיטימית על השירות שניתן לו, וכן שמדובר בפרסום אמת עובדתית, ולא בהגזמה, או בתיאור רגשי, או בהבאת נתונים לא מדויקים, אבל השתלחות פרועה בנותן השירות - נחשבת להגזמה ולעבירה. לכן גם ביקורת שלילית יש לכתוב בצורה עניינית ומכבדת.

ד)- פרסום שמות דיירים שלא משלמים לוועד הבית - לאחר קיום שבעת התנאים של החפץ חיים, יש לכתוב בצורה שלא תגרום לפגיעה. למשל לפרסם דו"ח כללי שכולל בתוכו את ההכנסות ואת ההוצאות, בתוך הדו"ח ניתן לכתוב בצורה עניינית את הדיירים שעוד חייבים כספים לוועד. אומנם דייר שלא משלם לוועד הבית בגלל קושי כלכלי אמיתי - הוא מוגדר כאנוס, ולא ניתן לפרסם את שמו. (חשוקי חמד על מסכת ב"מ דף קב עמוד ב).

לשון הרע לתועלת

הרשתות החברתיות מהוות פלטפורמה להבעת דעות אישיות, ולפיתוח קשרים חברתיים. אך יחד עם זאת ניתן להשתמש בבמה זו גם בכדי להעביר ביקורת שלילית על נותני שירות ובעלי עסק, ואף לפרסם דברי גנאי בסכסוכים שיש בין בני זוג. פרסום מכוון בכדי לפגוע בזולת הינו אסור גם לפי ההלכה וגם לפי החוק.

צריך להיזהר מאוד לא להגיע למצב בו הרשתות החברתיות משמשות כבית דין שדה, בלי לברר את העובדות לאשורן, בלי לתת לצד השני את האפשרות להגיב ולהגן על שמו, בלי לבחון חלופות נוספות לפתרון הבעיה, ובלי שיקול דעת על תוצאות הפרסום, שיכולות לפגוע בצורה קשה מאוד בבית העסק או בנותן השירות.  

אומנם אדם שרוצה לפרסם ברשתות חברתיות מידע בדבר נותן שירות שגורם לנזקים, או בעל עסק שמרמה את לקוחותיו וכד', (למשל מוסך שגורם לנזקים לרכב ומוציא כספים במרמה וכד'), מטרת הפרסום היא להועיל לאנשים אחרים שלא יפגעו - נראה שדינו כדין אמירת לשון הרע לתועלת, ואם מדובר בפרסום שהוא אמת, שעומד בכל הסייגים המפורטים לקמן - מותר לאומרה. לפני הפרסום יש חובה לוודא את קיומם של שבעת התנאים שכתב החפץ חיים (התנאים יובאו לקמן), אך אם פרסם ברשתות חברתיות ביקורת כלפי נותן שירות, ללא עמידה בכל התנאים, הרי שעבר על איסור לשון הרע.

למעשה נראה, שאם מדובר על נותן שירות הגון שהייתה לו טעות או חוסר הצלחה חד פעמית - אסור לפרסם כי בד"כ לא מתמלאים כל התנאים המבוארים לקמן, אך אם מדובר בבעל עסק נוכל שמזיק או גונב במזיד, או אם מדובר בהתנהלות לא מקצועית שחוזרת על עצמה מספר פעמים - ניתן לפרסם זאת לפי הכללים המבוארים לקמן.

צריך לציין, לפי חוק לשון הרע (סעיפים 1-2), אסור לפרסם ביקורת שלילית ברבים, כמו למשל ברשתות חברתיות וכד', אא"כ הביקורת נכתבה בתום לב (סעיף 15), במסגרת ביקורת צרכנית לגיטימית על השירות שניתן לו, וכן שמדובר בפרסום אמת עובדתית, ולא בהגזמה, או בתיאור רגשי, או בהבאת נתונים לא מדויקים, כי יש באמת זו משום עניין לציבור, (סעיף 14). אבל השתלחות פרועה בנותן השירות - נחשבת להגזמה ולעבירה על החוק, (לפי סעיף 7א, רשאי בית המשפט לחייב את המפרסם בפיצוי עד סך 50,000 ש"ח גם ללא הוכחת נזק). לכן גם ביקורת שלילית יש לכתוב בצורה עניינית ומכבדת.

ישנם מקרים בהם ניתן ולפעמים גם חובה לספר לשון הרע, וזה במקרים בהם רוצים למנוע נזק מאדם אחר. וכפי שכתב רבינו יונה (שערי תשובה שער ג בס"ק רכא): "ודע, כי בדברים שבין אדם לחבירו, כמו גזל ועושק ונזק וצער ובושת ואונאת דברים - יכול לספר הדברים לבני אדם, גם היחיד אשר יראה יגיד, כדי לעזור לאשר אשם לו ולקנא לאמת". החפץ חיים (לשון הרע כלל י סעיף א) פסק את דברי רבנו יונה להלכה. לקמן יובאו שבעה תנאים הנדרשים בכדי שיהיה ניתן לומר לשון הרע לתועלת.

נראה שהרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק א הלכה יד) הביא את ההיתר לומר לשון הרע לתועלת - בדין לא תעמוד על דם רעך. כך כתב הרמב"ם: "כל היכול להציל ולא הציל - עובר על (ויקרא י"ט ט"ז) לא תעמוד על דם רעך... או ששמע גוים או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנין לו פח, ולא גלה אוזן חבירו והודיעו... וכל כיוצא בדברים אלו, העושה אותם - עובר על לא תעמוד על דם רעך". וכ"פ השולחן ערוך בסימן תכו סעיף א.

כך מוכח מדברי החפץ חיים (רכילות - באר מים חיים כלל ט ס"ק א), שאיסור לא תעמוד על דם רעך כולל בתוכו גם חיוב להציל אדם מנזק ממוני, (לא רק על הצלת חיי אדם אלא גם על הצלת ממונו), מכאן שיש חובה ליידע אדם כאשר יש חשש לנזק ממוני וזהו יסוד ההיתר אמירת לשון הרע לתועלת.

בשו"ת יחוה דעת (חלק ד סימן ס) מובא: "וכן בקודש חזיתיה להגאון רבי ישראל איסר, מגדולי הרבנים בוילנא, בספרו פתחי תשובה על אורח חיים (וילנא תרל"ה, סימן קנ"ו), שכתב: הנה המגן אברהם, וכן בספרי המוסר האריכו בחומר איסור לשון הרע, וראיתי לנכון להעיר לאידך גיסא, שיש עון גדול יותר מזה, וגם הוא מצוי ביותר, וזהו מי שמונע עצמו מלגלות אוזן חבירו במקום שיש צורך להציל עשוק מיד עושקו, מפני שחושש לאיסור לשון הרע, כגון הרואה מי שאורב לחבירו להרגו בערמה, או שחותר מחתרת באישון לילה ואפלה בביתו או בחנותו של חבירו, ומונע את עצמו מלהודיע לחבירו ולהזהירו בעוד מועד, מפני שחושב שהוא בכלל איסור לשון הרע, ובאמת שהנוהג כן - גדול עונו מנשוא, ועובר על לא תעמוד על דם רעך. והוא הדין גם לענין ממון, כי מה לי חותר מחתרת או שרואה את משרתיו של חבירו שגונבים ממנו, או שותפו שגונב מהעסק שלו, או שחבירו מטעהו ומאנה אותו במקח וממכר, או שבתמימותו מלוה מעות לאדם שהוא לוה רשע ולא ישלם".

הג"ר ישראל איסר איסרלין הוסיף: "ועתה איה לנו הגדר והגבול לומר, עד פה תדבר ולא יותר? והכלל בזה, שהדבר מסור ללב, אם כונתו לרעת האחד - הוא לשון הרע, אבל אם כוונתו לטובת השני להצילו ולשמרו - הוא מצוה רבה... ובדברים כאלו וכיוצא באלו כבר אמרו חז"ל בדבר המסור ללב - נאמר ויראת מאלהיך".

שבעת התנאים הנדרשים לאמירת לשון הרע בתועלת

החפץ חיים (לשון הרע כלל י סעיף ב) הביא שבעה תנאים הנדרשים מכל אדם המעוניין לספר לשון הרע לתועלת לבדוק ולוודא שהתנאים אכן התקיימו, וניתן להחיל את ההיתר של אמירת לשון הרע לתועלת:

א)- ידיעת העובדות - המספר מודע לדברים ממקור ראשוני, הוא בעצמו ראה או שמע, אך אם מדובר על שמועה ששמע מאחרים - יש איסור לפרסמו. לאור זאת חל איסור לפרסם שמועות, השערות וספקולציות גם אם מדובר בלשון הרע לתועלת. צריך לציין, תנאי זה לא קיים בנזק גדול כמבואר לקמן.

ב)- בירור אובייקטיבי בהערכת מידת הנזק - אין למהר לפרסם את העוול לפני שהמספר יברר עם עצמו האם אכן נגרם לו נזק, או אולי מדובר על תחושה סובייקטיבית ועל פרשנות לא נכונה שלו למציאות. (לדוגמא, לפני פרסום ביקורת שלילית על מסעדה, יש לבחון האם מדובר על הרעלת מזון שגרם לקלקול קיבה, או שמדובר על ענייני טעם וריח ושאר זוטי דברים).

החפץ חיים הצריך שתהיה ידיעה האם לפי ההלכה מדובר בנזק או בגניבה. בגלל תנאי זה כתבתי לעיל, שלמעשה רק בבעל עסק נוכל או אם מדובר בהתנהלות לא מקצועית שחוזרת על עצמה מספר פעמים - ניתן לפרסם, כי במקרים אלו הגניבה וההיזק ברורים, אך במקרים רבים של נותן שירות שטעה - יש לבחון האם על פי ההלכה הוא אכן נחשב למזיק, ולצורך כך יש ללמוד את הלכות חושן משפט לעומק. רק דיין שבקי בחושן משפט יוכל לקבוע: "אם הוא על פי דין בכלל גזל או היזק" (כלשון חפץ חיים).

ג)- הוכחה וקבלת תגובה - לפני הפרסום יש להוכיח את בעל הנזק על הנזק שגרם, ולשמוע את תגובתו, לפעמים המזיק יתנצל יסביר שלא היה מודע או שטעה ויפצה את הניזק, כך שאין כל סיבה לפרסם זאת. ההוכחה צריכה להיות בצורה נעימה, כדברי הרמב"ם (הלכות דעות פרק ו הלכה ז): "וידבר לו בנחת ובלשון רכה". (בדוגמא הנ"ל של מוסך שלא תיקן, יתכן ולא מדובר בנוכלות כפי שהלקוח חשב, אלא מדובר ברכב ישן, והטכנאי ניסה ככל יכולתו לתקן ולא עלתה בידו. כמו כן גם אם הוא אכן טעה, יתכן ומדובר בטעות חד פעמית, והוא מוכן לפצות את הלקוח). צריך לציין, תנאי זה לא קיים בנזק גדול כמבואר לקמן.

ד)- דיוק בעובדות - המספר יוכל לפרסם רק את העובדות, עליו להביא נתונים מדויקים בלי להגזים בתיאור, ובלי להוסיף פרשנויות, תחושות וכד'. החפץ חיים (לשון הרע - באר מים חיים כלל י ס"ק ט) הוסיף: אם הוא מגזים בתיאור העובדות - "פשוט הוא דהוא בכלל שקר, ומוציא שם רע נקרא עבור זה".

ה)- פרסום מתוך כוונה להועיל ולא מתוך מניעים פסולים - ניתן לפרסם רק אם כוונתו לסייע ולהועיל לאנשים אחרים של ייפגעו, אך אין לפרסם מתוך כוונה לנקום ולפגוע במזיק, או מתוך יריבות אישית שיש בין הצדדים. החפץ חיים בהלכה ג הוסיף: "אם הוא חוטא כמותו, וגם הוא חולה בעבירות האלה כמוהו (מי שרוצה לפרסם את הדברים, עשה בעצמו את אותם קלקולים) - הרי זה אסור לפרסמו, כי איש כזה אין כונתו בגלותו מסתריו לטובה וליראה, כי אם לשמוח לאיד ולבזותו בזה".

ו)- חיפוש אלטרנטיבות אחרות לפתרון הבעיה - על המספר לבחון האם יש אלטרנטיבות אחרות לפתרון הבעיה, לפני פרסום הדבר ברשתות חברתיות. לכן "אם הוא יכול לסבב את התועלת הזאת גופא בעצה אחרת, שלא יצטרך לספר את ענין הלשון הרע עליו - אזי בכל גווני אסור לספר".

ז)- בעקבות הפרסום ייגרם עונש מידתי - יש לבחון האם בעקבות פרסום הסיפור המזיק יקבל עונש חמור יותר ממה שהיה מקבל אילו היה בא לבית הדין.

אולי אפשר להוסיף פרשנות בדברי החפץ חיים ולומר, שמעיקר הדין כל סכסוך שיש בין שני צדדים - צריך להתברר בבית הדין. אך אם מסיבות שונות לא ניתן לברר במסגרת משפטית, והניזק מעוניין לפרסם את דבר הנזק עליו לכל הפחות לוודא את קיומם של שבעת התנאים, כאשר ההיגיון העומד מאחורי זה הוא לקיים תהליך מקביל וזהה ככל שניתן להליך שיש בבית הדין, כי תנאים אלו מקבילים להליכים שבית הדין עושה לבירור האמת: בית הדין בתחילת הדיון מברר את העובדות לאשורן, לאחר מכן בית הדין מברר את מידת הנזק שנגרמה למתלונן, בית הדין שומע את הצד השני. מברר האם התביעה מדויקת, ללא תוספות, האם יש אינטרס חבוי מאחורי הסיפור, בית הדין בוחן האם קיימות אלטרנטיבות אחרות לפתרון הבעיה, ובסופו של דבר נותן עונש מידתי. לאחר בירור שנעשה בבית הדין - יש מקרים בהם ניתן לפרסם זאת.

לפרסם שם של דייר שלא משלם לוועד הבית

בספר חשוקי חמד (על מסכת ב"מ דף קב עמוד ב) מובא בשם הגרי"ש אלישיב: דייר שלא משלם לוועד הבית בגלל קושי כלכלי אמיתי - הוא מוגדר כאנוס, ולא ניתן לפרסם את שמו. אך אם הדייר לא משלם לוועד הבית בגלל סיבות אחרות - לא ניתן לפרסם את שמו כל עוד שוועד הבית לא עומד בשבעת התנאים של החפץ חיים.

וועד הבית יוכל לפרסם את שמו רק לאחר קיום שבעת התנאים של החפץ חיים, ובתנאי שלא מפרסם בצורה שגורמת לפגיעה.

לאחר קיום שבעת התנאים של החפץ חיים, יש לכתוב בצורה של דו"ח לדיירים שכולל בתוכו את ההכנסות ואת ההוצאות, בתוך הדו"ח ניתן לכתוב בצורה עניינית את הדיירים שעוד חייבים כספים לוועד.

סיפור לשון הרע בכדי למנוע נזק גדול

כאשר יש חשש לנזק גדול ("רעה רבה") - אין צורך בכלל הראשון, כך שניתן להתבסס על שמועה, ואין צורך בוודאות גמורה מכלי ראשון. וכן לא צריך לקיים את הכלל השלישי להוכיח ולקבל את תגובתו. החפץ חיים (רכילות - באר מים חיים כלל ט ס"ק ט) הוכיח זאת, מכך שהגמ' במסכת נדה דף סא עמוד א, קבעה שגדליה בן אחיקם גם אשם בכך שישמעאל (שליחו של מלך בני עמון) הרג את גדליה עצמו ואת שארית הפליטה, כי יוחנן בן קרח שהיה אחד משרי הצבא של גדליה הזהיר אותו על כוונת מלך בני עמון להורגו, וגדליה לא חשש לדבריהם. במקרה זה יוחנן לא ידע מעצמו על כוונת ישמעאל להרוג את גדליה אלא נודע לו משמועה, כלומר הכלל הראשון לא התקיים במקרה זה, ובכ"ז יש חובה לספר, כי במקרה של נזק גדול - ניתן לספר לשון הרע לתועלת, בכדי להציל מנזק גדול, גם אם לא ידע מעצמו אלא משמועה.

החפץ חיים (רכילות - באר מים חיים כלל ט ס"ק ט) הוסיף: במקרה של נזק גדול, שהוא מוסר מידע משמועה - עליו לציין שהמידע איננו מידיעה אלא משמועה, כך שהשומע ידע שאין להאמין אלא רק לחשוש לכך בכדי שלא ייגרם לו נזק.

החפץ חיים ביאר מדוע לא צריך לקיים את הכלל השלישי: "ועתה אבאר מה שחיסרתי כאן הפרט דהוכחה, משום דנ"ל דכאן אין צריך לזה. דבשלמא שם הוא ענין שכבר עבר וסיפורו הוא רק כדי לקנא לאמת, ולהכי הוצרכנו להוכיחו מתחלה אולי נראה שיתקן הנידון בעצמו את הדבר, על כן אין לספר גנותו לעת עתה. אבל כאן דאיירינן לענין לשמור לאחד שלא תגיע לו רעה מאיש הזה שהוא גנב או שותף רע וכיוצא בזה בכל הציורים - מה יועיל הוכחה, אפילו אם יבטיחנו שלא יעשה עוד כזה - אולי לא יקיים דברו".

לשאלות בדיני ממונות - ניתן לשלוח מייל אל: bdmitzpeyeriho@gmail.com