הדרמה הנסתרת בבג"ץ חוק ההסדרה

מלבד ההשלכות הצפויות, פסק הדין בבג"ץ חוק ההסדרה כולל מוקש חוקתי מסוכן מאוד שמגביל את חופש החקיקה של הכנסת באופן דרמטי. פרשנות

שלמה פיוטרקובסקי - ערוץ 7 , י"ט בסיון תש"פ

ההרכב המורחב שדן בעתירות נגד חוק ההסדרה
ההרכב המורחב שדן בעתירות נגד חוק ההסדרה
צילום: Yonatan Sindel/Flash90

מטבע הדברים העיסוק התקשורתי בבג"ץ חוק ההסדרה התמקד בתוצאה הסופית, פסילתו של החוק, ובמחלוקת שהתגלעה בנושא בין הנשיאה חיות ושבעת השופטים שהזדהו עם מסקנתה, ובין השופט נועם סולברג.

זה מתבקש וגם נחוץ. אבל לעתים צריך לקרוא היטב את פסק הדין כדי לאתר את הדרמות הנסתרות יותר, את המוקשים שמתחבאים בשלל הסעיפים של פסק הדין, ויתפוצצו לכולנו בפרצוף יום אחד.

מוקש מעניין אחד כזה צץ במחלוקת שהתגלעה, אף שלא במפורש, בין הנשיאה אסתר חיות ובין השופט ניל הנדל, על אף ששניהם היו חלק משופטי הרוב שפסלו את החוק. על מנת להבין את המחלוקת צריך הקדמה קצרה של משפט חוקתי. חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, שעומד בבסיס העתירות נגד חוק ההסדרה, מונה שורה של זכויות מוגנות, ולאחר מכן קובע: "אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה שלמדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש". כלומר, חוק שפוגע למשל בזכות הקניין, במקרה שלנו זכות הקניין של הפלסטינים שקרקעותיהם יופקעו בחוק ההסדרה, חייב להיות "לתכלית ראויה".

הנשיאה חיות קבעה בפסק הדין, כי את המילים "תכלית ראויה" צריך לפרש באופן צר מאוד: "תכליתו של חוק הפוגע בזכויות אדם תיחשב ראויה אם החוק "חותר להגשמת ערכים חברתיים חשובים דוגמת שלטון החוק, הנדרשים לצורך קיום מסגרת חברתית המכבדת זכויות אדם". כלומר, מעתה רק מה שבעיני בית המשפט העליון נחשבים ל"ערכים חברתיים חשובים", יצדיקו פגיעה בזכויות. המשמעות היא הגבלה קשה מאוד על סמכות הכנסת לחוקק חוקים שאינם מקדמים מה שבעיני השופטים הם "ערכים חברתיים חשובים", זאת משום שדברי חקיקה רבים מאוד מגלמים איזו שהיא פגיעה בזכויות.

במקביל ציינה חיות כי חוק ההסדרה נחקק למעשה לשתי תכליות שאותן כינתה "התכלית המערכתית" ו"התכלית האנושית". התכלית המערכתית היא ביסוס ההתיישבות הישראלית באזור יהודה ושומרון. התכלית האנושית היא להימנע מהריסה ופינוי של מבני מגורים והתיישבות ולתת מענה למתיישבים שבנו את ביתם באזור בתום לב או בעידוד הרשויות.

כתוצאה מהקביעות הללו החליטה חיות ש"התכלית המערכתית" היא בכלל לא "תכלית ראויה". וגם "התכלית האנושית" ראויה רק "ככל שזו נוגעת לאותם מתיישבים אשר בנו את בתיהם באזור בתום לב ובהסתמך על מצגי הרשויות המוסמכות".

השופט ניל הנדל, שכאמור פסק שיש לפסול את החוק, הבין שהקביעה הזו היא מוקש משפטי רציני מאוד, וחלק על הקביעה הזו (האמת היא שגם סולברג עשה את זה, אבל אצל הנדל זה יותר בהיר ובולט). וכך קבע השופט הנדל, "לטעמי גם התכלית המדינית-לאומית של חיזוק האחיזה הישראלית באזור צולחת את מבחן התכלית הראויה". הנדל אף הסביר ש"תכלית ראויה" לא צריכה להיות משהו שמוסכם מבחינה פוליטית. מספיק שמי שמחוקק אותה סבור באופן אמתי שהוא מקדם צורך חברתי חשוב.

על מנת להסביר את הנקודה הנדל הביא דוגמה מעניינת, בג"ץ חוק ההתנתקות, שבו עמדה על הפרק פגיעה קשה בזכויותיהם של התושבים היהודים בחבל עזה. "בדומה לתכליות תכנית ההתנתקות, גם מטרתו הלאומית והמדינית של חוק ההסדרה שנויה במחלוקת ציבורית נוקבת. אין מקום כי בית משפט זה יכריע במחלוקת ציבורית זו, ויקבע כי הפתרון שבו דוגל מחנה פוליטי מסוים – ואשר אומץ בחוק ההסדרה – אינו משרת את האינטרס הישראלי", קבע השופט הנדל, ושרטט את קו הגבול הנכון לטעמו בין הרשויות. חיות ויתר שופטי הרוב, כך מסתבר, פחות השתכנעו, והותירו אותנו עם מוקש חוקתי בלתי נתפס.