פעם אחת התעוררה לאנשי רמת מגשימים שבגולן שאלה גדולה בהלכות כלאי האילן. היה בבעלותם מטע עצי פיסטוקים, שנטעו אנשי הסוכנות, אך הוא התייבש בחלקו.
עצי הפיסטוק היו מורכבים על גבי עצי אלה, והדין הוא שאם העץ העליון (הרוכב) שונה מהותית מהעץ התחתון (הכנה) הרי זה כלאיים, אך אם הם דומים זה לזה אין זה כלאיים. בנוסף יש לדעת, שאסור לנטוע עצי כלאיים, אולם אם העצים כבר נטועים הרי שמותר לקיימם ואף ליהנות מפירותיהם.
כיוון שהמטע התייבש בחלקו, רצו אנשי המושב לנטוע עצים חדשים במקום העצים היבשים, והתעוררה השאלה - האם פיסטוק ואלה שונים מהותית זה מזה, והעצים הם כלאיים, ואסור לנטוע חדשים. הזמינו אנשי המושב את הראשון לציון, הרב מרדכי אליהו זצ"ל (ההילולא שלו ב- כה סיוון) לפסוק בשאלה זו.
נסע הרב בעצמו למטע, פשט את מעילו, זחל מתחת לעץ ומצא עלים שצמחו מעץ האלה התחתון, והשווה אותם לעלים שצמחו מעץ הפיסטוק העליון. טעם הרב את העלים של שני העצים, ופסק שטעמם שונה, והם כלאיים, ואסור לנטוע עצים חדשים. (לפי 'קול צופייך', שיעור הרב שמואל אליהו).
יש כאן דרך פסיקה ייחודית המאפיינת את הרב מרדכי אליהו. הרבה מגדולי הפוסקים התאפיינו בשילוב בין גדלות בתורה ליכולת ללמוד לעומק את המציאות המעשית. אולם, דומה, שלרב אליהו הייתה יכולת מיוחדת ללמוד תורה ולפגוש את ה' מתוך ה"חומר" כפשוטו. הרב התפרסם כמומחה גדול בבדיקת אתרוגים, מומחה גדול בבחינת עידי בדיקה (וספרו הנפוץ ביותר "דרכי טהרה" עוסק בהלכות טהרת המשפחה), מומחה בהלכות סת"ם, ואולי היחידי בדור שפסק בהלכות כלאיים על פי טעמם של עלי העצים. המשותף לדברים שמניתי - תורה העוסקת ב"חומר" - חומר שאפשר למשש בידיים.
פעם, השתתפתי בכנס רבנים בעניין ארץ ישראל, ורוב הרבנים שנאמו בכנס דיברו על החיוב ההלכתי והחשיבות התורנית שארץ ישראל תהיה בידי עם ישראל. אולם הרב מרדכי אליהו, שדיבר אף הוא על שלמות הארץ, בחר לספר על טעמם הטוב והייחודי של פירות הארץ. מתאים הדבר לדרכו, ללמוד את התורה מתוך החומריות ממש.
ובאמת, מתאימה דרך תורנית זו לארצנו הקדושה, אשר בה דבר ה' מופיע מבין אבניה ופירותיה. ועניין זה הוא ציר יסודי בפרשת שלח. וכאן נשאל שתי שאלות בפרשה:
א. משה מבקש מהמרגלים לבדוק שורת נקודות בארץ, ורק בסיומם מציין שיביאו מפירות הארץ. "ויאמר אליהם... וראיתם את הארץ מה היא... ומה הארץ השמנה היא אם רזה, היש בה עץ אם אין, והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ..." (במדבר יג). אך בפועל כשהמרגלים שבים ממשימתם, הם מקדימים את התשובה על הפירות לתחילת הרשימה, "וישיבו אותם דבר ואת כל העדה, ויראום את פרי הארץ, ויספרו לו...". ונשאלת השאלה – מדוע הם נוהגים כגולם שהופך את הסדר ועונה על אחרון ראשון?
ב. מדוע התורה מציינת שהמרגלים יצאו לדרך בימי 'ביכורי ענבים'? במה פרט זה מוסיף להבנת הסיפור?
ודומה שהתירוץ לשאלות אלו נעוץ בשורש הרוחני לחטא המרגלים. אדמו"ר הזקן מבאר בליקוטי תורה (תחילת שלח), שהמרגלים אנשים גדולים ורוחניים היו, ולכן העדיפו להישאר במדבר, כי המדבר הוא מקום שקיבלנו בו תורה, המתאים ללימוד התורה, המפגישה אותנו עם ה' ברובד הגבוה של הדיבור. לעומת זאת, ארץ ישראל היא המקום שבו אנו פוגשים את ה' בענייני המצוות המעשיות, שהרי הרבה מהמצוות המעשיות ובפרט ענייני זרעים וקודשים תלויים בארץ ישראל. והמרגלים העדיפו להישאר ברובד הרוחני של המדבר ולימוד התורה הקדושה, וטעו בכך שלא הבינו שעיקר כוונתו של ה' היא "שיהיה דירה בתחתונים... ושיהיה נגלה לעין כל בשר ושיהיה הגילוי למטה כמו למעלה", וזה אפשר רק על ידי המצוות המעשיות שבשבילן צריך להיכנס לארץ ישראל.
ובמילים אחרות, המרגלים העדיפו להישאר במדבר ולאכול מן במקום את פירות הארץ. הם טעו וחשבו שעדיף לחם רוחני מהשמיים, מפני ש"לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן", אך האמת היא שפירות הארץ, המלבישים את הרוחניות בלבוש מעשי, מעלתם גבוהה יותר.
כדי למנוע טעות זו, ביקש מהם משה שיטלו את הפירות רק לאחר שישלימו את כל משימות המסע, יתבוננו לעומק במעלת הארץ, ורק בסיום ההתבוננות יגיעו לפירות ואז יחושו במעלתם. אולם, המרגלים נהגו אחרת. הם יצאו בימי 'ביכורי ענבים', 'ביכורים' מלשון 'ראשונים', כלומר הם הפכו את הסדר ונטלו מהפירות מיד בהתחלה לפני שהשלימו את כל משימותיהם. נמצא שבשעה שפגשו המרגלים את הפירות, הם עדיין לא התבוננו והפנימו את הרוחניות הבוקעת מהפירות, וזו הסיבה שהוחמצה השעה ובאה תקלה תחת ידם.
ואף על פי שהמרגלים חטאו, בכל זאת נזרעו שם גם זרעי התשובה. כדברי הספורנו (א-ב) "המרגלים ששלח משה אף על פי שהרשיעו להניא לב העם... מכל מקום הכירו וספרו טובת הארץ, באמרם וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה... אלא שאמרו שהיה נמנע לכבשה. וכאשר הכירו ישראל חטאתם... שבו בתשובה ואמרו אנחנו נעלה ונלחמנו, והתפללו... אלא שלא קיבל האל יתברך תפילתם, מפני חילול ה' שעשו, שאינו מתכפר אלא במיתה..".
וכבר הבטיחה התורה שסוף ישראל לעשות תשובה ומיד נגאלים, ובעזרת ה' בימינו נזכה לשוב וללמוד את התורה מתוך החומריות ממש, בבחינת "ליבי ובשרי ירננו לא-ל חי", ובזה ייגלה דבר ה' ונגאל!
הכותב הוא ראש הגרעין החינוכי וישיבת אורות נתניה