מוטי קרפל
מוטי קרפלצילום: עצמי

אפשר להבין את ההתנגדות לעסקת המאה מהנימוק שהיא תוביל למדינה פלסטינית. אני חושב להפך, שהיא בסופו של דבר תחסל אותה ואת הרשות הפלסטינית, כמו שחושבים הערבים, השמאל, וחלק מהאיחוד האירופי, אבל אין סתירה פנימית בעמדה.

לעומת זאת בעמדה שמבקשת לשנות את המפות, ולשפר את התנאים, ישנה סתירה פנימית.

כי אין שום משמעות ל"שיפור עמדות". אם אתה חושב שבסוף תצא מזה מדינה פלסטינית, אז גם עוד 5% שטח, וכל שיפור שתרצה (בלי מובלעות למשל), לא מתיר את הטריפה. אם זה יוביל למדינה פלסטינית, צריך להתנגד לעסקה מכול וכול.

ואם אתה מבין שלא תצא מזה מדינה פלסטינית, כל "שיפור העמדות" לא משנה בכלום.

כי כל המובלעות, ונושא הכבישים והדרכים לישובים, והמאחזים, זה רק אם (!) יקבלו הפלסטינים את התוכנית, ורק כאשר (!) יקבלו. (מלבד עצירת הבניה ביישובי המובלעות לארבע שנים. במאחזים היא ממילא אסורה פורמלית גם היום).

חוץ מזה, עד שהפלסטינים יקבלו את התוכנית במלוא תנאיה, שום דבר בשטחי c לא משתנה. כלום. כל המרחב נותר בידינו, כולל ביטחונית, בדיוק כמו היום. כולל מאחזים וכבישים. עד אז אין שום מובלעות. שום כבישים לא יוצאים משליטתנו. אנחנו שולטים בדיוק כמו היום בכל המרחב של שטחי C. שום דבר עקרוני לא משתנה פורמלית בשטחי C.

אז התנגדות עקרונית בגלל שזה יוביל למדינה פלסטינית, יש לה הגיון, למרות שאני חושב אחרת. אבל ל"שיפור התנאים והמפות" אין שום ערך ושם משמעות.

אם כול ההצדקה להתנגדות היא רק טקטית, ניסיון לשפר עמדות, היא לא שווה את החולשה וחוסר הביטחון שהיא יוצרת. בסופו של דבר מי שמובילים את המהלך זקוקים לנו שנשים כתף, ואנחנו תוקעים להם מקלות בגלגלים.

ההתנגדות הטקטית גם מבלבלת ומחלישה את הציבור, זורעת מבוכה, מגבירה פחדים, חוסר ביטחון ומורך לב, במקום לחזק אותו בכדי שהמהלך ההיסטורי הזה יוכל להתבצע במלוא התנופה שהוא נזקק לה.