1.
ביום רביעי הקרוב, עשרים וחמישה בחודש שניתנה בו תורה, יעלו אלפים - בהתאם להנחיות משרד הבריאות בצל מגבלות הנגיף - לציונו של הראשון לציון הגאון רבי מרדכי אליהו זצוק"ל בהר המנוחות. יארצייט עגול – עשר שנים – להסתלקותו של ענק הרוח שבחייו (וגם במותו) לא זכה לכבוד הראוי בקרב הציבור החרדי, רק בגלל מכת ה'קִטְלוּג' הפושה גם בקרב מחננו.
לכאורה היה בשר מבשרו של הציבור החרדי. בבחרותו נמנה על השקדנים בישיבת 'פורת יוסף', היה מבאי ביתו של מרן החזון איש ובנפשו בערה תורת הקנאות, עד שנעצר ונאסר באשמת חברות ב'ברית הקנאים', ארגון שייסד "להחדיר גאווה יהודית" ולפעול נגד חילולי שבת במדינה היהודית הצעירה. אך מה לעשות, להיסטוריה חוקים משלה. הציבור החרדי ברובו לא זכה לינוק ממנו ומתורתו.
זכיתי להתבשם מהודו והדרו בראיון במעונו חודשים אחדים טרם הסתלקותו. הרב נפל למשכב, המונים התפללו לרפואתו, והוא קם בנסי ניסים ממיטת חוליו. הגעתי לביתו בקריית משה בימים הספורים בין ההתאוששות להתמוטטות השנייה ממנה לא קם. ישבנו במרפסת הבית ברחוב כנפי נשרים וזכיתי ל'אווירא דירושלים' – אוויר צלול וזך ברוחניות ובגשמיות.
מפיו בקעו אמרי שפר, נחמדים מפז ומדבש מתוקים. מרגש היה לרות את המחזה. אך לפני ימים ספורים, לא תקשר עם סובביו. מוטל היה בין חיים ומוות. כשרצה לומר משהו, להעביר מסר, כתב עלי פתק. ולפתע התגבר מחולשתו. נס. הראיון נמשך קרוב לשעה – הרבה מעבר לזמן המשוער שהוקצב לנו מלכתחילה. לכל אורכו, הייתה דעתו של הרב צלולה ובהירה. ציטט מזכרונו אינספור פסוקים, דברי חז"ל, שלא לדבר על מעשים שהיה נוכח בהם לפני עשרות בשנים.
היה זה בבחינת "ויתחזק ישראל ויישב על המיטה" (מומלץ לעיין בפירושו של האור החיים הקדוש על הפסוק). ימים אחדים לאחר מכן נפל למשכב. שנה לאחר מכן עלה לעולם שכולו טוב.
למפרע התברר כי היה זה הראיון האחרון שהעניק עלי אדמות, ואומנם, הדברים מאירים כנתינתם ואקטואליים מתמיד.
2.
מה ההבדל בין לימוד התורה של היום ללימוד התורה של פעם? שאלתי. התשובה היתה מפתיעה דווקא כשהיא יוצאת מפיו של רב ראשי, ראשון לציון, המכיר את נפש העם שמחוץ לכוללים, אך היא הוכיחה מעל לכל ספק שהיין הישן והטוב – נשמר באיכותו.
"היום", השיב הרב בחיוך בלתי נשכח, "יש מחשבים. במחשבים אפשר הרבה ללמוד. זה טוב. אבל זה מטמטם את המחשבה. מקודם, אם היה צריך לחפש איזה גמרא, היה הולך לארון ספרים. היום, הכול במחשב. בשבת, כשאין מחשבים, לא יידע כלום..."
כבר באותם ימים החלו לככב מקובלים בגרוש, שכל קשר בינם לבין תורת הנסתר מקרי בהחלט. התעניינתי אצל הרב – שזכה לשמש את גדולי המקובלים ונודע גם כמקובל בפני עצמו – מהו בעיניו הקריטריון הבסיסי 'להיות מקובל'.
"קודם כל", השיב הרב, "צריך לעבור ארבעים שנה. שנית, צריך להיות 'מלא כרסו בש"ס ופוסקים".
הזכרתי בפניו אודות מקובלים 'מקלים'. אלה טוענים: בדורנו המיותם גם לצעירים מותר ללמוד תורת הנסתר.
"אלה מקובלים מודרניים!", השיב הרב בתקיפות אופיינית.
הרב היה מקורב לבבא סאלי, ואף שמע ממנו את דעתו בנושא. "נכון, הוא תמך בלימוד תורת הנסתר. היה אומר: 'ילמדו קבלה – ואחר-כך יתמלא כרסם בש"ס ופוסקים'".
כששאלתיו האם חולק הוא על הבבא סאלי, השיב: "המציאות, שהיום זה לא כמו שהיה בזמנו. צריך לדעת. כל דור, יש לו את המציאות שלו. הדור הקודם היה אחרת. היום אנשים שואלים שאלות. היום יש אנשים שרק פתחו ספר קבלה וכבר מכריזים על עצמם מקובלים. אם הבבא-סאלי היה חי בדורנו, היה בעצמו אומר שצריך קודם להיות בן ארבעים ולמלא כרסו בש"ס ופוסקים ורק אז ללמוד קבלה.
"אתן לך דוגמה מהכוונות בתפילות. אי-אפשר לעשות כוונות בלי שכל. למשל, יש אנשים שרוצים שהשבע-ברכות בחתונות של הבנים שלהם יהיו לפי הכוונות. הם מתחילים לכוון ואנשים עומדים כמו פסלים... ומחכים ומחכים... פעם, כשהיו עושים כוונות בקבלה או כשהיו לומדים קבלה, היו מנגנים ניגון ערב... הניגון היה מושך את הלב ולא היו שמים לב לזמן שהולך...
"היה לי דוד, ראש הישיבה הרב צדקה. פעם אחת היה אצלנו בראש-השנה, ואבי-מורי ע"ה (המקובל רבי סלמאן אליהו), שהיה מקדש, היה מקדש לפי הקבלה. הרב צדקה סיפר: 'עמדתי שעה ולא שמתי לב שעמדתי שעה מרוב שהמנגינה משכה אותי...' היום, יש מקובלים בודדים שיודעים לכוון כראוי, עם טעם".
3.
סוגיית האפליה עלתה על השולחן. הקשיים שמערימים מנהלי המוסדות על תלמידים ותלמידות בעיקר מקרב בני עדות המזרח המבקשים לבוא בשערי המוסדות, ובפרט בסמינרים. 'חכם אליהו' דפק על השולחן בעוצמה. ניכר היה כי הנושא בנפשו.
"לא תמיד", אמר בזהירות, "הסיבות לאי-קבלת תלמידות הן אמיתיות. צריכים להקים בית דין של שלושה דיינים מכל העדות והחוגים! כל בת שלא תתקבל לסמינר, יוזמן המנהל והנושא יבורר לעומק. הסמינרים חייבים לקבל את הסמכות של בית-דין זה, כי אחרת זה לא שווה כלום".
הזעקה, כמוה כצוואה, עודה מהדהדת. שמא עתה, עשור לאחר הפטירה, יקומו ויעשו מעשה.
כששאלנו על מסורת אבות, אמר: "כמובן, שצריך להיות 'כאיש אחד בלב אחד', ורק אז לזכות בתורה. אבל כל אחד צריך לזכור שיש לו אבא וכל אחד צריך לנהוג כפי שנהגו אבותיו מבלי לשנות. אני נגד זה שכשספרדי עולה שליח ציבור אצל אשכנזים, הוא מבטא חזנות כמו האשכנזים, או אשכנזים שעולים אצל ספרדים ומבטאים כמו ספרדים. לא כך! איך שנהגתו אבותיך – כך תעשה".
אז, כמו היום, סבל העולם המערבי, ואמריקה בפרט, ממשבר כלכלי. הראשון לציון לא התרגש. "העשירים, הם סובלים מהמצב הכלכלי. כמה שיתמכו יותר בישיבות – זה 'ונתנו'. כמה שיתנו יותר, מהשמים יחזירו להם יותר – פי שתיים, פי שלוש, פי ארבע. 'הרחב פיך ואמלאהו'. הביטחון בה' הוא ב'ונתנו' (מילה זו נקראת משני צדדיה באותה צורה, ועל-כך מרמז בעל הטורים, שכאשר אדם נותן לדברים שבקדושה – יתנו לו חזרה משמים – ש.ק.). מי שייתן – יקבל פי כמה".
לא יכולתי שלא לשאול אותו על מורי ורבי מרן הרב יוסף שלום אלישיב זצ"ל, אותו הכיר מקרוב בבית הדין הרבני הגדול.
(בהתפעלות) "אוהו, אוהו. גאון עצום. אין מה לדבר. אנחנו, כל הדיינים, היינו מכינים טיוטה של פסק דין. אצלו לא היה מושג של טיוטה. ישר כתב את הפסק. אצלנו, היינו צריכים לעיין בגמרא זו ובגמרא זו עד שמגיעים למסקנה. הוא היה מעיין בגמרא אחת, שולחן ערוך אחד – הגאונות שלו זה לא 'שווה' לדור. אין מה לדבר. חוץ מזה, הוא גם פיקח. גם בענייני דעלמא הוא מבין. אי-אפשר לרמות אותו".
חבל על דאבדין.
*הטור פורסם בשבועון החרדי 'בקהילה'