בשיעורים א' וב' התוכן היה הכל עבורי. הייתי לומד, ויותר חשוב מזה, הייתי זוכר. הייתה תקופה שידעתי חלקים שלמים מהתנ"ך והש"ס בעל פה. השקעתי בזה, זה היה חשוב לי.
ואז הגיע צה"ל.
פתאום, אחרי חיים שלמים של למידה וחשיבה, החל מהגן דרך היסודי והתיכון ועד לישיבה, הגעתי למקום שהבקשה היחידה שלו ממני הייתה "תכבה את המוח בבקשה". טוב, אולי בלי ה"בבקשה", הם לא ממש מנומסים שם בצה"ל, אבל אין ספק שזו הייתה רוח הדברים. כיביתי.
לא על ההתחלה, כל הטירונות נאבקתי בקהות הזאת, בהלך רוח הזה, אבל בסוף נשברתי. צה"ל הייתה תקופה חשובה בחיי, חווייתית ובונת אישיות, אבל תורה, בדגש על גמרא, לא ממש למדתי שם.
את הסטירה האמתית חטפתי דווקא כשחזרתי לישיבה, לשיעור ד, וגיליתי שאני פשוט לא זוכר. מאות ואלפי שעות הקדשתי ללימוד גמרא בתיכון ובשיעורים 'א' ו'ב', והנה, שנה וחצי מחוץ לעולם הבית מדרש, והכל פשוט נמחק. מבחינתי, זו הייתה מכה קשה הרבה יותר מחוסר היכולת ללמוד בצה"ל.
ידעתי שאני יכול ללמוד את הכל שוב, שיש לי עוד שנתיים בישיבה, אבל מה הטעם? בסוף, אני לא רואה את עתידי בעולם הישיבתי, לפחות לא פיזית, ואם שכחתי פעם אחת, מה יימנע ממני לשכוח שוב?
הסדר האחרון שסיימתי לפני הגיוס, ובעצם גם הראשון אם לא נחשיב את זרעים, היה סדר קדשים. אחת המסכת האחרונות שלמדתי בו הייתה מסכת מנחות, ולקראת הסוף שלה מופיע דף שדווקא לא שכחתי – דף צט עמוד ב.
הדף הזה קנה לו תהילת עולם בגלל ציטוט קטן שמופיע בראש העמוד, ציטוט שמאוד אהוב על תיכוניסטים, "ביטולה הוא קיומה". עכשיו, עזבו את זה שהמשפט הוצא מהקשרו לחלוטין –הנוסח המקורי הוא 'ייסודה' ולא 'קיומה', המילה 'קיומה מופיעה בכלל ברש"י. והכי חשוב, כתוב "פעמים שביטולה הוא ייסודה", כלומר, פעמים שכן ופעמים שלא. בדרך כלל לא- ודלגו כמה שורות הלאה, למימרה הבאה של ריש לקיש:
"כל המשכח דבר אחד מתלמודו עובר בלאו... שני לאוין נינהו ... בשלשה לאוין ... כל המשמר תורתו נשמתו משתמרת וכל שאינו משמר את התורה אין נשמתו משתמרת ... נשמתך אני נוטל ממך".
לא מספיק שאני מבואס מזה ששכחתי דברים שלמדתי, עכשיו אני גם מתחייב בנפשי? למה לי להיכנס לזה...
אבל חזרתי ללמוד, בעיקר מכוח האינרציה, ולאט לאט שמתי לב שנקודת המבט שלי משתנה. הידע עדיין היה חשוב, אבל התחלתי הרבה יותר להרגיש את הצורה, לשמוע את המנגינה.
"אלף ושבע מאות קלין וחמורין וגזירות שוות ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה" מספרת לנו הגמרא במסכת תמורה, בסדר קדשים גם כן, "אמר רבי אבהו אעפ"כ החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו". זה אנושי לשכוח, אפילו לגיטימי, צריך לדעת להחזיר.
התחלתי לשים לב לאנושיות שבגמרא, למרווח טעות הזה, למרווח נשימה הזה. לגמרא במסכת בבא קמא שמספרת לנו על תלמיד אחד ששאל את רבו "מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהם טוב ובדברות האחרונות נאמר בהם טוב?", ועל התשובה הפשוטה והטבעית "עד שאתה שואלני למה נאמר בהם טוב, שאלני אם נאמר בהן טוב אם לאו, שאיני יודע...". לא יודע, ככה פשוט. לגיטימי לא לדעת.
לשים לב לרש"י, במסכת תענית, שמציין שהמקור לדבריו הוא במסכת חגיגה, ולכוכבית הקטנה של מסורת הש"ס שמציינת שמדובר בטעות, והמקור הוא ממסכת מועד קטן. לגיטימי להתבלבל.
והכי זה בלט לי בתוספות, בבא בתרא דף קיג עמוד א דיבור המתחיל 'דתרווייהו', שמציין כדרך אגב ממש "פעמים שלא היו בקיאין בפסוקים". שורה אחרי זה הוא כבר מסייג ומציין שזה לא המקרה פה, אבל בכל זאת, הוא אומר את זה. חשוב לו להגיד את זה. יש פעמים כאלו, חשוב שתדע. לגיטימי לא להיות בקיא.
אני לא רואה בדוגמאות האלו הוכחה לפשרנות או קריאה למציאות חלקית ומתפשרת, ממש לא. אני רואה בהם הבנה. הבנה של מהו ומיהו אדם. ואדם מתבלבל לפעמים, ושוכח, ולא בקיא. זה אולי לא האידיאל, אבל זה בסדר, זה אנושי. זה לגיטימי.
התורה היא אלוהית, האדם אנושי. והגמרא, הגמרא מספקת לנו את נקודת המפגש בין השניים. יש בה מן האלוהי, אבל גם יש בה מן האנושי. לפעמים. האם אני יכול להחזיר עכשיו את מה ששכחתי, כמו עתניאל בן קנז בשעתו? כנראה שלא. אבל אני דובר את השפה, אני שומע את המנגינה. ובהמשך, כשאני אלמד שוב (בתקווה), זה לא יהיה כמו לזרוע מאפס, אלא להשקות גרעין שכבר נמצא שם, ולא משנה כמה עמוק הוא קבור.
במילים האחרונות של מסכת תענית שמתי לב לדבר מעניין – שלושת המילים האחרונות זהות. הגמרא, רש"י ותוספות בחרו לסיים באותן שלושה מילים, ולא סתם מילים, "נגילה ונשמחה בישועתו".
אין פה ערך תוכני, רש"י ותוספות לא נדרשו למילים אלו בכדי לבאר את הגמרא, רק ערך צורני. שלושה כלים שונים, מתואמים, שמנגנים בעת ובעונה אחת את אותו התו, את אותה מנגינה עתיקה.
ואת המנגינה הזאת, אי אפשר להפסיק.