פעם הגיעו שני יהודים לדין תורה בפני 'הנודע ביהודה'. האחד היה לבוש בגדי עשיר, וחבירו לבוש בגדי עגלון. טען הלבוש כעגלון – אני סוחר עשיר, ובאתי לכאן למסע עסקים. הלבוש כעשיר הוא למעשה העגלון שלי, שהבוקר גנב ממני את בגדי וכל כספי, והותיר לי ללבוש את בגדיו – בגדי העגלון.
בעל הדין השני הכחיש, כמובן, את הדברים בתוקף, וטען שהעגלון שלו פשוט השתגע ומדמיין את הדברים...
התווכחו השניים באריכות, הנודע ביהודה לא הצליח להגיע לחקר האמת.
ביקש הנודע ביהודה מהשניים לבוא אליו למחרת בבוקר, וציווה על השמש שלא יכניסם עד אשר יקרא להם. ישבו השניים והמתינו מהבוקר ועד קרוב לשקיעת החמה. לפנות ערב, כשכבר היו מותשים מההמתנה הארוכה והתנמנמו קלות, נפתחה לפתע הדלת, והרב קרא: 'יכנס העגלון'.
התנער הלבוש כעשיר ממקומו, ולפתע נזכר וסימן לשני להיכנס, אך הרב כבר הבחין בעניין, וידע מי העגלון האמיתי...
כיוצא בדבר, פעמים רבות אנשים מטיפים לערכים רמים ונעלים, אך אם נקשיב היטב לדבריהם נגלה שמבלי משים 'פיהם הכשילם', וכוונותיהם האמיתיות והנמוכות מבצבצות מבלי משים מתוך דבריהם.
בפרשתנו, קורח טוען טענה חשובה ונשגבת עד מאוד: "כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה'". אכן, כפי שכתבו המפרשים - קורח פקח היה, אדם גדול היה. קורח ראה שעתיד לצאת ממנו שמואל, וכיוון שנשמות הצאצאים בלועות בתוך נשמות ההורים, הרי שכוחותיו של שמואל הנביא השקול כמשה ואהרון גנוזים היו בקרבו של קורח.
וכך נואם הוא נאום גדול בעבודת ה' – כל העדה כולם קדושים, כל יהודי צריך להתעלות ולהתקדש בעבודת ה'. אסור לחשוב שהתורה וההתעלות בעבודת ה' שייכים רק לצדיקים מיוחדים, אלא "כתר תורה... כל הרוצה ליטול יבא ויטול" (אבות דרבי נתן, מא). את החלק הזה בדברי קורח, על כולנו לאמץ בעבודת ה'.
אולם בהמשך מבצבץ מדברי קורח, 'העגלון' האמיתי. הוא מוסיף ואומר – "ומדוע תתנשאו על קהל ה'". בכך הוא הולך בדרכם של כל 'הקומוניסטים', הדורשים שוויון לכולם. הם לוקחים מהעשירים אך לא נותנים לעניים, וכך במקום שכולם יתרוממו ויתעשרו, כולם יורדים מטה מטה ומתרוששים, חוץ... מהמנהיגים, כמובן. אם קורח היה שואף באמת שכולם יתרוממו, הוא היה מבקש שכולם יתנשאו, במקום להתלונן על משה ואהרון 'המתנשאים'.
ובנקודה זו, יש להעמיק יותר, ולגלות הפוך על הפוך את 'העגלון' בדברי קורח. באמת, מי ששואף שכל העדה יהיו קדושים, רוצה שמשה ואהרון יתנשאו על קהל ה'. הכיצד?
נדגים זאת באמצעות משל פשוט על בניין גבוה. אדם אחד רצה לבנות בניין בגובה 100 מטר. לשם כך, הוא בנה אבן על אבן עד שהניח את 'האבן הראשה' בגובה 100 מטר. עכשיו ניקח את האבן התחתונה המונחת בגובה מטר. מה גובהה?
אם מסתכלים על כל אבן בנפרד, הרי שגובהה מטר אחד בלבד. אולם, אם רואים את הבניין כבניין אחד שלם, הרי שכל הבניין הוא בגובה 100 מטר, ואף האבן התחתונה היא חלק מבניין בגובה 100 מטר, וגובהה 100 מטר. ואם כל אבן הייתה רוצה להיות בעצמה בגובה 100 מטר, כולם היו נשארות בגובה מטר.
וכך זה גם בין אנשים. אם נטיל על אדם אחד להיות בקיא בכל התחומים ולבצע את כל התפקידים בעולם, הרי שהידע ורמת הביצוע שלו בכל התחומים, יהיה בינוני עד נמוך למדי. לעומת זאת, אם נחלק את התפקידים בין האנשים, הרי שכל אדם יוכל להתמחות בתחומו ולהגיע להישגים כבירים.
וכך זה גם בעבודת ה', דווקא אם יהיו אנשים ככהן הגדול שיכנסו בעבודת ה' לפני ולפנים, הרי שהם יתעלו למעלות גדולות ונשגבות. אחרים יעשו תפקידים אחרים, כקרח שהיה לוי המשורר על הדוכן, ואף הם יתעלו בתפקידיהם למעלות נשגבות.
ואם יבוא אדם כקורח וילין על כך, שחבירו זכה בתפקיד טוב ממנו, והוא מתנשא יותר בעבודת ה', הרי שנשוב למשל הבניין הגבוה. אם מסתכלים על כל אדם בנפרד, הרי שקורח צודק, והוא נמצא במקום נמוך יותר מאהרון. אולם, אם רואים את כל עם ישראל כעם אחד, הרי שאהרון נכנס לקודש הקודשים בשם קורח וכל ישראל, ובעומק גם קורח וכל העם נכנסים עימו, וכולם מתנשאים עימו.
נמצא, שדווקא מי שמפנים ש"כל העדה כולם קדושים", עבודת ה' היא של כל העדה ביחד, וכולם כאברים שונים של גוף אחד גדול, הרי שכשאהרון ומשה מתנשאים כולם מתנשאים. אך אם כל אחד לבד, ואין מושג של 'כל העדה', כפי שחשב קורח, הרי באמת המתנשאים מתנשאים לבדם.
משה היה עניו מכל האדם. אהרון היה אוהב שלום ורודף שלום. הם חיו כל העת את המושג 'כל העדה', ובהתנשאם בעבודת ה' התרוממנו עימם לפסגות נישאות.
ויהי רצון, שנשוב בקרוב ונחזה בכהן הגדול הנושא את כל שבטי ישראל על החושן המונח על ליבו, ונתנשא עימו אל ה'!