פרשת קרח היא פרשה מורכבת עם נושאים לא פשוטים, ובכל זאת כשחשבתי מה לומר הרגשתי שקשה לנתק את הפרשה מהאירוע, וכן התאמצתי למצוא חוט שמקשר, קווים עדינים שניתן ללמוד מהם, כשאנחנו באים לדבר על הקמת בית חדש בישראל.
ברמה הטקסטואלית מאוד קשה למצוא את החיבור בין השניים, אבל כשנחתתי לרש"י כבר בתחילת פירושו מתגלה קו אחד כזה. כשהפרשה פותחת ואומרת "ויקח קרח" - רש"י במקום אומר : "פרשה זו נדרשת יפה במדרש תנחומא". לכאורה רש"י יכל ישר להביא את פירושו כמו שבאמת הוא מביא מיד לאחר מכן. ובכל זאת, רש"י מפרגן למדרש של ר' תנחומא. אין לרש"י בעיה לומר שניתן להבין ולהמחיש היטיב את סיפורו של קרח דווקא שמה. זו מעלת הפרגון. המילה הטובה. ומעל הכל חיפוש השלמות והתכלית.
לפעמים 'השלם' נמצא דווקא אצל האחר בדברים מסוימים, ואם אנו שואפים לשלמות ובאמת מכוונים לשם יחוד קודשא בריך ושכינתיה, אין לנו בעיה לומר זאת ואף להפנות לאותו מקום. זו נקודה שקרח פיספס באופן התנהלותו מול משה ואהרן. קרח רצה לשים את עצמו במרכז וזוהי הייתה תחילת מפלתו. הוא פספס את נקודת האמת שאומרת שכל אדם הוא חלק ממשהו גדול הרבה יותר והכל צריך להיות מכוון אל התכלית.
דוגמא מודרנית מימינו אנו היא התופעה הותיקה שנקראת 'הפרויקט של עידן רייכל'. עידן הוא זמר ויוצר מוכשר ביותר ולצד זאת הוא העיד ואמר לא פעם על שירים מסויימים שכתב, שכאשר הוא הבין את משמעות השיר, סגנונו ואמירתו, אם היה זמר אחר שיכל היה לבטא את כל אלו טוב ממנו - השיר היה הולך אליו. הוא כיוון את הדברים בהתאם למטרה ולא כיוון את המטרה בהתאם אליו. וזוהי נקודת ההבדל המשמעותית בסיפורו של קרח.
בהמשך רש"י מביא את פירושו שלו, ואומר שקרח לקח את עצמו לצד אלד להיות נחלק מן העדה,וכלשון אונקלוס "ויתפלג". היום ברוך השם אתם מתחברים. אתם הופכים לאחד וזהו תיקון והפך הפילוג הקשה בפרשה.
יש משהו מסתורי באותם המדרשים הממשילים את התורה לאישה. המדרש מספר על חסיד אחד עסק כל ימיו במסכת חגיגה. הוא היה יושב בחדרו והוגה בה בכל נפשו ומאודו. משנפטר באה אישה לא מוכרת והחלה בוכה ובוכה. שאלו אותה לשמה והיא ענתה "חגיגה שמי" ונעלמה. אז הבינו בעצם שהמסכת בעצמה ירדה לעולם להביע את כאבה על חסרונו שלא אותו אדם שעמל עליה כל כך.
מהו הסוד שטמון בסיפור הזה ?
מסביר אהרן רזאל בספרו 'החיים כניגון' (ע"מ 60) שהקשר של כל יהודי עם התורה הוא קשר חי. קשר נושם. שתי נפשות פעולות בו : הלומד תורה והתורה עצמה. זהו סוג של מערכת יחסים.
התורה שמחה. התורה בוכה. התורה מתגעגעת. התורה גם קצת מאוכזבת אם לא הגעת ללמוד…
כשאברהם יורד למצרים בפרשת לך לך הוא אומר לאנשי המקום על שרה שהיא אחותו כדי שלא יהרגו אותו בעבורה. המצרים לוקחים אותה ואז נגעים נגעים באים לעולם. לבסוף פרעה הגוי שחוטף מכות הגונות מחזיר אותה לאברהם וטוען כלפיו מדוע לא הודיע בפניו שהיא אשתו ?
הנמשל אומר אהרן רזאל: יהודי יורד לגלות (במובן המטאפורי הרוחני). האישה, אשת החיל- זו התורה. הוא אומר לתורה "את אחותי" , כלומר יש לנו עבר משותף, היסטוריה משותפת, אבל את לא אשתי. אין בינינו קשר של יצירה. אין בינינו קשר של חידוש.
זהו בעצם הקשר שצריך להיות בין בני זוג והנמשל הוא אותו נמשל גם אליכם. הקשר המתבקש הוא של יצירה וחידוש וכמו 'שאין בית מדרש בלא חידוש' כך גם אסור שיהיה 'בית בישראל בלא חידוש'. צריך גם בחיי היומיום השוחקים למצוא את החידוש. את הדבר הטוב שניתן לזהות אחד בשני והוצאתו אל אוויר העולם.
אחת השאלות ששואלים בנוגע לשבע הברכות, היא מדוע כאשר אנחנו מברכים "עוד ישמע בהרי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה" וכו, הברכה היא בלשון עתיד? הרי אנחנו רוצים שעכשיו כשהוקם בית בישראל ישמע אותו קול שמחה וקול ששון ?! אלא מסבירים שעכשיו זו לא חכמה. הזוג נמצא בתוך זה ובעומק הסיטואציה. הכוונה בברכה לימים שיבואו ולכל התחנות הפחות נוצצות ויותר אפרוריות, שגם שמה ימשיך להישמע ולהדהד אותו קול ששון וקול שמחה ולא יפסק קול החידוש מביתם עד עולם.
המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית.
(הדברים נאמרו בשבת האחרונה, שבת חתן וכלה, פרשת קרח התש"ף ).