רחל סילבצקי
רחל סילבצקיצילום: יונתן זינדל, פלאש 90

"מפני שיבה תקום" (ויקרא יט, לב) זו מצווה המופנית מטבע הדברים לצעירים ותורמת רבות לביסוס הערכים החברתיים הנעלים שהתורה מקנה לעם ישראל.

אלא שאין כמעט צורך לקום עבור הזקנים היום. האמת, לא כל כך רואים אותם כי רובם ככולם בבית. ואם לפעמים הם כן חייבים לצאת, הם לא מודאגים מעייפות הנובעת מזה שלא קמו עבורם, אלא מהעובדה שמספר לא מובטל מאזרחי המדינה הצעירים מסתובבים ללא מסכות על הפנים.

המסכה נמצאת – מסביב לצואר, על הסנטר, מוחזקת ביד בכיס ובתיק, אבל לא במקום שהיא יכולה למנוע הדבקה. הרבה מהזקנים מפחדים לצאת לנשום קצת אויר, להגיע לרופא, לבנק (עם תור שנקבע מראש) כי הם חייבים ללכת ברחוב עד לשם - ורוב הבאים מולם מסכנים אותם.

המצווה של "מפני שיבה תקום" במהותה היא הענקת כבוד לזקן ולא רק האקט הפיזי של קימה מהמקום. בשונה מבעבר, היום כבוד מתבטא בהחלטה גורלית העומדת בפני צעיר הרואה זקן בקרבתו: עליו לשאול את עצמו אם הוא מעוניין שהזקן הזה ימשיך לחיות. ממש כך.

זה לא פשוט להפנים את הצורך במסכה. הרי צעירים הנדבקים בקורונה לפעמים כלל לא מפתחים תסמינים. ואם כן, לאחר תקופת החלמה ו/או בידוד חוזרים לשגרה. להם יתכן וזה לא משנה אם ישמרו על כללי משרד הבריאות, למעט הסיכוי הקלוש לחטוף קנס, לא נורא אם יידבקו במחלה הדומה למדי לשפעת במקרה הרע.

זה המצב בגיל צעיר וגיל הביניים. מי שמעל לגיל 70, ואולי ליתר ביטחון מעל גיל 65 ומי שיש לו מחלות רקע מסוימות מסתכן בחייו אם הוא נדבק בקורונה. הרוב המוחלט של מקרי המוות מהמחלה בגל הראשון היו אנשים בקטגוריות האלו, חלקם אנשים שיכלו לחיות ולפעול ולהנות מהנכדים עוד הרבה שנים לולא המגפה.

זמן קצר לאחר שנכנסו ההקלות לסגר, מספר הנדבקים ששאף לאפס זינק חזרה. רוב הנדבקים הם כנראה לא בגיל הסיכון, למרות שלא אומרים זאת בגלוי. מסקנה זו מתבקשת, כי הם אלו שיצאו לבתי הספר ולעבודה, ובינתיים לא רואים עלייה חדה במאושפזים ב"ה למרות העלייה כל יום במספר הנדבקים. רוב האזרחים הכלולים בגיל הסיכון כנראה השלימו עם מגבלות חדשות בחייהם ונמנעים מלצאת. כמעט ואין "זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים" כנבואת זכריה שהתקיימה כאחד מסימני אתחלתא דגאולה, אבל רחבות העיר התמלאו שוב ב"ילדים וילדות משחקים."

מסתבר שהחברה שלנו כן מקיימת את החלק השני של המצווה בפרשת קדושים - עם קצת שינוי בשורש הפעל– ואפילו למהדרין. כתוב "והדרת פני זקן?" אנו מהדירים את הזקנים מהחברה, מונעים מהם לצאת ולחזור הביתה בשלום.

אולי החברה אינה זקוקה לאזרחיה הותיקים? בעולם המערבי התשובה לשאלה זו מורכבת. כשהתחילו לפרסם את נתוני התמותה מקורונה אצל קשישים, קראתי מאמר באנגלית שטען שזה לא נורא, כי אם יהיו פחות זקנים לא יצטרכו למצוא את הכסף לשלם את כל הפנסיות הממשלתיות (social security ) שהפכו לבעיה כלכלית מאחר ומספר הקשישים יותר גדול ממה שציפו באינטרפולציה אקטוארית.

מישהו אחר כתב שם שסוף סוף ניפטר ממנהיגים שעברו את גיל ה 70 והצעירים יוכלו לשלוט. רעיון זה אינו חדש. משה ואהרן, שניהם מעל לגיל 80 במדבר, לא התמודדו רק עם קורח ועדתו אלא עם הצעירים שבשבט. במדרש בפרשת שמיני מתוארים את "נדב ואביהוא, כיון שראו את משה ואת אהרן שהיו מהלכים תחלה, והם באים אחריהם, וכל ישראל אחריהם, אמר לו נדב לאביהוא, עוד שני זקנים הללו מתים ואנו ננהוג את הקהל, אמר הקב"ה מי קובר את מי..."

חז"ל, כמובן, לא הביאו את המדרש כדי לשבח את רצונם של שני האחים להתמסר לצרכי הציבור אלא כדי לגנותם. עולם התורה אינו העולם המערבי, גם ובטח לא החברה האסקימוסית שהייתה מוציאה קשישים מחץ לאיגלו למות בקור.

החברה הישראלית כן מכבדת, מסייעת ומחבבת את הפנסיונר, הזקן והקשיש – איכפת לה מסבא וסבתא. היא מודעת לכך שהזקנים כאן, ברובם, עבדו קשה לזכות בפנסיות שלהם. הם גם תרמו את חלקם בעשייה, הקריבו ונלחמו, סבלו ושכלו, מי יותר ומי פחות, מי בארץ ומי בשואה, בגולג ברוסיה הסובייטית ובפרהוד בעירק ועוד.

הותיקים בחברה הכינו את הקרקע לדור ההמשך. בחוכמתם, פרי ניסיון ותבונה הנרכשת עם השנים, תורמים הם גם היום. תלמיד ישיבה משתוקק לשמוע את תורתם של תלמידי חכמים בעלי זקן לבן, רואה בחיבה את הפנסיונרים היושבים בקרן זווית של בית הכנסת ולומדים תורה.

מצידם, הפנסיונרים נהנים לראות שהצעירים מורשים כעת לצאת מהבית. הם שמחים לדעת שהם שוב בחוץ, הולכים לתפילה, מסתובבים, מפטפטים, מטיילים, נוסעים לים, חוזרים לפעילויות שהפנסיונרים ברובם כבר לא כל כך רוצים או מסוגלים לקחת בהם חלק. בשביל הנוער הזה עבדו, בשבילם הקריבו. על זה אמר קהלת כשכבר לא היה צעיר: "שמח בחור בילדותך".

אלא שהפנסיונרים גם רוצים לשמוח, בדרך שלהם – ולהמשיך לחיות. וכשהזקן עובר ברחוב והצעירים לא טורחים להתרחק ו/או ללבוש מסכה, הם עלולים לגזור עליו גזר דין מוות.

אמנם הזקנים לובשים מסכות, אבל למה הדבר דומה? למי שנוהג במכונית לפי כל כללי הבטיחות, אבל אינו שולט בנהג המזלזל בחוקי התנועה ונכנס בו. כמו כן, אף צעיר לא רוצה לסכן זקן במזיד, הוא פשוט לא לוקח אותו בחשבון.

הנה מספר דוגמאות מקוממות שראיתי השבוע: זקן מגיע לבנק לפגישה שנקבעה אישית כדי לשמור עליו, מחכה בחוץ רחוק מדלת הכניסה, אבל פתאום מגיח לידו בחור עם פאות מסולסלות וחוטי ציצית עפות באוויר וספרי קודש בידיו – בטח מקפיד בקלה כבחמורה– אבל הוא בלי מסכה ועומד לידו כאילו הזקן אינו קיים. ומה אם בדיוק ישתעל או יתעטש? נו, לו זה לא יקרה.

במכולת השכונתית למוכר בקופה אין מסכה עד שמעירים לו מבוגרים שבאו בשעה מוקדמת כדי שלא יאלצו לעמוד בתור. הפועלים הערבים העובדים בכניסה לבניינים הם בלי מסכות ודיירים ותיקים חייבים לעבור דרכם כדי לצאת. סבים וסבתות מגיעים לשמחה משפחתית כי מפצירים בהם לבוא והם כל כך רוצים להשתתף, יושבים מרוחקים מכולם עם מסכות על הפנים ונהנים, אבל אורחים המתעלמים מההוראה ללבוש מסכות, מתקרבים להגיד מזל טוב, ומסכנים אותם.

האם זה כל כך קשה? אנא, חבשו את המסכות, כשאתם רואים אזרחים ותיקים. בשבילם, לא בשבילכם. בגלל שאתם רגילים לדאוג לאחרים. המסכה מעצבנת? אפשר להתגבר על זה. הקורונה דאגה להדיר את הזקן מהחברה שלו, אל תסייעו לוירוס גם לשים קץ לחייו.