לאדם אחד, היה בן מתבגר שנהג לצאת מהבית בלילה לבילויים שונים, וחוזר בשעות הקטנות של הלילה. הבן היה כבר נער כבן 17, והאב החליט להטיל את מרותו ולשים לדבר סוף.
הוא הודיע לבן, שעליו לחזור עד השעה 1 בלילה, ואם יחזור בשעה מאוחרת יותר, הוא לא יוכל להיכנס הביתה. הבן צפצף על אביו, איחר לחזור, וגילה לתדהמתו שהדלת נעולה. הוא דפק בחוזקה, אך האב התעקש לשים גבולות לבן, ולא פתח.
התקשר הבן למשטרה, וזו הגיעה ואילצה את האב לפתוח את הדלת לבן...
(איני נכנס כאן לדיון החינוכי אם האב צדק במעשהו או שלא. בפשטות לא צדק בכך שהציב לבן בגיל כזה, ניסיון כזה, כפי שנאמר שלא יכה אדם את בנו הגדול, שמא הבן יכהו חלילה בחזרה. אך אני מביא סיפור זה בשביל לדון בדרך שבה טיפלה המשטרה בסיפור).
אמרה על כך רבנית אחת, אשת חינוך דגולה – ' הבן הרוויח מיטה ללילה, אך הפסיד אבא לתמיד...'.
סיפור זה הוא גם משל לנקודה עמוקה וחשובה ביסוד פרשת חוקת, הנוגעת מאוד לדורנו. כידוע, הפרשה נקראת חוקת, לפי שפרה אדומה היא חוק בלתי מובן.
ואכן כידוע, אפילו שלמה המלך החכם מכל האדם, "ויחכם מכל האדם" (מלכים א, ה, יא), העיד על עצמו שניסה להבין את פרשת פרה אדומה, אך לא הצליח להבינה, "אמר שלמה: על כל אלה עמדתי, ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי (קהלת ז) אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" (במדבר רבה, יט, ד).
והנה, למרבה ההפתעה, משה רבינו כן זכה להבין פרשה זו, "ויקחו אליך פרה אדומה, אמר רבי יוסי ברבי חנינא: אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לך אני מגלה טעם פרה, אבל לאחר חקה" (שם, ו).
ולכאורה נשאלת השאלה – הכיצד זכה משה להבין עניין ששלמה לא זכה להבינו, והלא שלמה היה חכם יותר?
אפשר לענות, שגם משה לא היה זוכה להבין זאת, אלא שה' גילה לו. ובעצם, עומקה של תשובה זו היא שיש למצווה זו הסבר, אך ההסבר לא קשור לחכמה, אלא הוא נעוץ בקשר עם ה' למעלה מטעם ודעת. גם החכם הגדול ביותר, שימצה בנושא זה את כל כוח חכמתו, לא יעמוד על פשר העניין, אך משה שהוא הנביא הגדול ביותר, זוכה שה' מגלה לו נושא זה.
כשיש מצווה אחת כזו היא מלמדת על כל המצוות, שבאמת איננו מבינים אותם עד הסוף. ללמדך, שטעמי מצוות חשובים הם, אך חכמתו של ה' רחבה מחכמתנו, ובאמת אין ביכולתנו להבין את כל מצוותיו, ועלינו להתבטל אליו ולהתקשר אליו.
אם נעמיק יותר בעניין, נגלה שדווקא בבוא האדם להיטהר מטומאת המוות, שזו עניינה של פרה אדומה, עליו להפנים עניין זה שעלינו להתבטל לדבר ה'. המוות מבטא את מוגבלותו וסופיותו של האדם, אך באמת רק הגוף החומרי מוגבל הוא, ואילו הנשמה שהיא חלק אלוק' ממעל היא נצחית, ובזה מיטהר האדם מהמוות. נמצא, שהבא ליטהר, עליו להתבטל לה' האין סופי, וכך הוא משתחרר מחכמת האדם המוגבלת, ומתדבק בה' האין סופי.
ובימינו, יש מי שמדמה לחשוב שהוא מבין עד הסוף את טעמי המצוות, ולכן ביכולתו לתת בהם פנים שונות, ולקיימם למחצה, לשליש ולרביע. טעות זו נותנת לאדם 'מקום לישון בו לילה אחד', אך גורמת לו להפסיד את אבא שבשמיים.
אך מי שמתבטל לצו ה' האין סופי, זוכה ונדבק באבא שבשמיים, מיטהר מטומאת המוות, וחייו הם חיי נצח!
ראש הגרעין החינוכי וישיבת אורות נתניה