ישיבת בית אל בימי קורונהאתר ישיבה

הישיבה לא נסגרת, הדגיש הרב זלמן מלמד מעט אחרי פורים, כשמשרד הבריאות הכניס את כולנו לסגר. הישיבה מתרחבת.

כל אחד לומד ומתקדם במקומו, הר"מים ימשיכו ללמד על פי התכנית, ומי שרוצה להמשיך ללמוד אפילו לתוך "בין הזמנים" – יש דעות שגם זה מותר.

ואכן, במשך כחודשיים ישיבת בית אל התנהלה דרך המסך באופן קבוע, למרות האתגר הבלתי מוכר. שיעורים הועברו בזום, החברותות למדו יחד ממרחק עשרות קילומטרים, המבחנים המשיכו כרגיל וכל אחד השתדל להצמד להספק הקבוע של הישיבה. ועם זאת, שמחה גדולה נרשמה בל"ג בעומר, אחרי שמשרד הבריאות התיר לנו לשוב לישיבה גם באופן פיזי.

ביום ירושלים, שבוע וחצי אחרי הבחורים, הותר גם לאברכים לחזור וללמוד בבית המדרש, ולשוב לסוג של שגרה. בימים כתיקונם עזרת הנשים סגורה מלבד בשבתות וחגים (אלא אם מישהי מגיעה להתפלל באמצע השבוע). החל מערב יום ירושלים פיצלו אותה לשלושה חלקים: האחד משמש כ"קפסולה" לבחורים, השני מיועד לאברכים והשלישי נעול ומיועד לנשים בשבתות וחגים.

אז הנה דיווח ממרום העזרה, על שגרה בימי קורונה. מדובר בדיווח חלקי, כמובן, אם תרצו תיאור מפורט יותר תצטרכו לבקש אותו מאחד הבחורים.

שגרת לימוד

בבית המדרש מתחו יריעות ניילון גדולות ושקופות בגובה כשני מטרים. הרווקים חולקו לחמש קפסולות, ועם הזמן הוסיפו עוד שתיים לאברכים ואחת לבחורים, כך שהמניין עומד כעת על שמונה. כל קפסולה מתנהלת כמשפחה גרעינית, והחבר'ה מסתובבים בתוכה ללא מסכות, ומותרים במגע ובקרבה. כשבחור יוצא מהקפסולה הוא מייד עוטה מסכה, ומשתדל לא לגעת במעקה, בקיר או בחבר מזדמן.

לתרומות לישיבת בית אל לחצו כאן

נאסר להיכנס לקפסולה אחרת. גם בשביל לקחת משם ספר. יש כאלה שזכו שהש"ס יהיה אצלם, אחרים לספרי ההלכה ואחרים בני מזל וקיבלו את השוטנשטיין. ראיתי כמה דרכים ללמוד בחברותא עם מישהו מקפסולה אחרת – יש שיושבים משני צדדי המחיצה, אחרים יוצאים לדשא בחוץ, או מתיישבים על ספסל במסדרון. גם הכיתות מחולקות לקפסולות, אין כניסה לכיתה זרה. השיעורים מתנהלים תוך שמירת מרחק של שני מטרים בין הרב והתלמידים, ולפעמים גם במרחב הפתוח. וראיתי אפילו שיעורים שעדיין נערכים בזום, כשהרב מוקרן על מסך גדול וכל התלמידים יושבים מולו.

ואנחנו האברכים בעזרת נשים. זה לא ממש נוח. המושבים אמנם מרופדים אבל קטנים יותר מהרגיל, ומדפי העץ הקטנים שבגב המושבים נועדו שיניחו עליהם חומש או סידור, ולא להחזיק טור (ענק, שקיבלת מחמיך לחתונה), שולחן ערוך, ספר סיכומים, מחברת ולמהדרין גם מחשב. צריך לאלתר קצת. למרבה המזל צריך בלאו הכי לשמור על מרחק, אז כל אחד משתלט על שני מקומות לפחות.

מדי פעם אני עומד ומסתכל על המקום האמיתי שלי, בקדמת בית המדרש, ומרגיש כאילו אני בוהה בארץ המובטחת ממרומי הר נבו.

שגרת חיים

כמו בכל מקום, גם בישיבה בקבוקי האלכוג'ל הפכו לחלק מהנוף, והם מונחים בכניסה לכל קפסולה. בכל יום עובר מישהו עם המכשיר המוזר הזה שנראה כמו אקדח, מכוון אותו למצח של כל תלמיד ומודד לו את החום.

זמני הארוחות בחדר האוכל מחולקים על פי הקפסולות, וכך כמובן גם הפנימייה. בשבועות הראשונים נאסר על יציאות מהישיבה, גם לא הביתה ואפילו לא למכולת. מי שלא רצה, לא הגיע. ובניגוד לשגרה שבה הישיבה פתוחה באופן רציף, כרגע הרווקים נשלחים הביתה לשבת באופן מרוכז פעם בשלושה שבועות, והאברכים נשארים עם בית המדרש הגדול כשהוא ריק וקצת עצוב פתאום, וכולו בשבילם.

מחיר נוסף וקצת מבאס הוא שמחות – מטבע הדברים, בני הישיבה חוגגים לא מעט אירועים, אבל כרגע הם נפגעים. חתונות נערכות ללא הרבה חברים, וגם סעודת שבע ברכות לא ראיתי שארגנו, אף שהיו כמה חתנים בחודשים האחרונים. ברית מילה אחת נערכה על הדשא בחוץ, והכיבוד חולק באריזות סגורות. וכשמגיע לישיבה חבר טוב שהתארס או שנולד לו תינוק או תינוקת טריים ואתה לא יכול לחבק אותו ואפילו לא להתקרב, אתה מרגיש היטב את מחיר הקורונה.

תפילות

עמוד החזן והבימה נמצאים בשטח הטריטוריאלי של שיעור ב'. כפועל יוצא, רוב מוחלט של החזנים, הקוראים והעולים לתורה משתייכים לשיעור הזה. לפעמים בכל זאת עולה חזן משיעור אחר, ואז הוא מתפלל בקדמת הקפסולה שלו.

בית המדרש הישן שלנו היה מחולק לחלקים שזכו לתואר המלבב "כוכים" (שבעצם היו בעבר כיתות, וכשגדלה הישיבה נשברו הקירות ובית המדרש הורחב). כתוצאה מכך הייתה תופעה משעשעת, שבשירי קבלת שבת והלל כל כוך שר בקצב אחר. והנה, מסתבר שגם כשאתה באולם אחד, מספיק למתוח יריעות ניילון וכבר התופעה תחזור על עצמה – בראש חודש שמעתי כמה מוקדים של שירה, כל אחד בקצב אחר. אולי בגלל שאין תנועה בין חלקי בית המדרש, ואולי יש כאן גם משהו פסיכולוגי, מעין נתק.

ריקודים

בתפילות שבת וראש חודש אצלנו, תמיד משולבים הרבה ריקודים. אני מודה, תמיד הייתי תוהה לעצמי מה עושות הנשים בזמן שהבנים רוקדים למטה. מסתכלות עלינו? זה לא נורא משעמם?

אז עכשיו אני למעלה, וזכיתי להבין: כן. זה אכן די משעמם להסתכל על הבחורים רוקדים. כמובן, הם רוקדים במעגלים קטנים, כל קפסולה לעצמה, ולא יכולים להתפרס בכל בית המדרש כמו בימים כתיקונם.

ברכת כהנים

זה החלק הכי יפה. הכהנים כבר לא הולכים אל ארון הקודש (חוץ מאלה שזכו להיות גם מצאצאי אהרן הכהן וגם משיעור ב'), אלא לקדמת הקפסולות שלהם. התוצאה היא ששומעים את ברכת כהנים מכל רחבי בית המדרש. אולי יש דרך לאמץ את זה גם בימים רגילים.

בימים אלו יוצאת ישיבת בית אל בקמפיין התרמה. לפרטים ותרומה לחצו כאן