אתם יודעים שיבואו אורחים לשבת, אבל לא בטוחים כמה. אורחים זה מרגש, אורחים זה מלחיץ, אורחים זה כיף. אבל כשלא יודעים כמה מהם יגיעו - אורחים הם חתיכת זכוכית בעקב של הרגל.
ביום ראשון הודיעו לכם שכנראה יבואו 24 בני אדם לשבת. תכננתם איפה יישנו, ערכתם רשימת קניות, דמיינתם תפריט. ביום שני הודיעו לכם שמגיעים בסוף רק שלושה אנשים. ניחא. מחקתם את רשימת הקניות וערכתם חדשה. למחרת הכול בוטל, הודיעו שאין אורחים כלל. ברביעי קיבלתם הודעה סופית, חתומה ומאושרת: עשרה אורחים עתידים להתייצב. הלכתם לסופר, עשיתם קניות. בחמישי הוסיפו לכם עוד תשעה. הלכתם שוב לסופר. ניסיתם להתחיל לבשל ואז קיבלתם טלפון: רק שניים באים.
אלו הם חיי העצמאי.
השכיר יודע מראש כמה אורחים יבואו לשבת: הוא יודע כמה זמן הוא עתיד להקדיש לעבודה, ומה יהיה הגמול. העצמאים, עד הרגע האחרון, לא יודעים כמה לקוחות יהיו, כמה הכנסות יניב החודש הזה לסלו, וכמה מתוכן ייגזרו ממנו אל קופת המדינה. מכל מאה שקלים שאני מכניסה הולכים שישים שקלים (או יותר) עבור מע"מ, מס הכנסה, ביטוח לאומי, תשלום להנהלת חשבונות, נסיעות, ציוד מתכלה, ביטוח מנהלים, פנסיה, קרן השתלמות ודיו למדפסת. ארבעים שקלים (או פחות) נכנסים לכיסי ומהבהבים בנורה מתחלפת: האם בכלל הם יגיעו? האם לא יגיעו? כמה יגיעו? כמה אורחים יהיו השבת סביב שולחני? אין לדעת.
אני אומנם שכירה גאה בעיתון 'ישראל היום', ומוצאת בו את מקור הפרנסה היציב שלי, אבל כמפרנסת יחידה, אמא לילדים, אני חייבת להוסיף חלטורות. עבור חלק מהקולגות שלי, חלטורות כאלה משמשות לחופשות בחו"ל ולהחלפת הרכב. עבורי הן חלק מהתקציב החודשי הבסיסי. אז אני מתרוצצת בין סדנאות כתיבה, הרצאות, ייעוץ לגופים שונים, כתיבת חומרי הסברה לחברות ניירות טואלט, שידורי רדיו, הקלטת נתבי שיחות, ושיעורים פרטיים בכתיבה. לאחרונה התחלתי אפילו לכתוב הספדים.
ומה קורה כשמגפה עולמית סותמת את הגולל על רוב החלטורות? התחושה היא של מצח שהתנגש בקורת עץ באתר בנייה.
הקורונה עושה שמות אצל כולם. אל העצמאים הקטנים, שפרנסתם אינה בטוחה גם בשגרה, מצטרפים כעת שכירים שחוששים מפיטורין, בעלי חברות שחטפו מכה, אנשי החל"ת שאין ודאות מתי תסתיים, המובטלים החדשים וגמלאים שהפנסיה שלהם נפגעה. היחידים שאדמתם עשויה בטון, בתקן שנמצא עמיד לרעידות אדמה, הם עובדי המגזר הציבורי שנהנים מקביעות. אני לא תולה בהם את האחריות לצרות האחרים. הם לא אשמים. וזה שהפנים שלי ירוקות עכשיו זה ממש לא בגלל הקנאה, מה פתאום קנאה. אצבעות פרושות על הלב - אני מקנאה באלה שיש להם ימי חופש על חשבון המעביד; הוצאות רכב בתלוש שכר; ימי מחלה שיש מי שמשלם עליהם; וודאות לגבי העתיד.
האדמה שעליה עומד העצמאי זזה כל הזמן. כל שנותר לי הוא לשאת את תפילת העצמאית: תן בי את השלווה לקבל ביטולי הזמנות עבודה, את האומץ להציע את עצמי למקומות שלא ביקשו את שירותיי ואת התבונה להבדיל בין הוצאה מוכרת להוצאה שאינה מוכרת. אמן.
אמילי עמרוסי
עיתונאית, מרצה, סופרת ומנחת סדנאות כתיבה