כשאת אומרת לא למה את מתכוונת

מה עמד מאחורי המשטר הממוני של בתי המשפט?

הרב יאיר קרטמן , י' בתמוז תש"פ

הרב יאיר קרטמן, מכון 'תורת המדינה'
הרב יאיר קרטמן, מכון 'תורת המדינה'
צילום: מכון 'תורת המדינה'

כשאדם טוען כי הרכוש שלו - הוא שלו, סימן שהוא חושב שהרכוש שלו – הוא שלו. טוב, עד כאן זה מובן מאליו.

כשאדם אומר שהוא לא רצה להעביר נכס בבעלותו לאחר, סימן שהוא לא רצה להעביר אותו לאחר, גם זה פשוט. אבל בישראל של תש"פ, המילים של האדם נלקחו ממנו. הכאב מחריף, כשהתהליך הזה עצמו, נעשה על ידי בית המשפט הגבוה -לצדק.

הקניין הפרטי של האדם, הוא תוצר של עמל ויגיעה אנושיים שמשוקעים בממון. ירושה שאדם יורש, מתנה שהוא מקבל, הופכים להיות חלק מהגדרתו העצמית. העקרון הזה מתיישם בהבנה, כי האדם ינסה להגן על רכושו, אפילו תוך סיכון עצמי. אחת מהדרכים המתוחכמות לגזלת רכוש היא הטענה להעברת רכושו של האדם לאחר, למרות הכחשתו הנמרצת של האדם - בשפה מדוברת 'עוקץ'. מדובר בעוול ממדרגה ראשונה.

אבל מקרי 'עוקץ' רבים, לא נעשו הרחק מעיני בית המשפט, הם נעשה על ידי בית המשפט עצמו. שנים רבות נשארו אנשים אילמים אל מול בית המשפט. נכסים שניתנו להם בירושה, קניינים שהיו להם לפני חיי הנישואין שלהם נלקחו מהם. והם -נותרו אילמים.

בתי המשפט העבירו נכסים במקרי גירושין, בניגוד לעמדתם הברורה של בעלי הנכס. הייתה זו חלק ממדיניות של בית המשפט. השופט חשין ניסח זאת בצורה הבהירה ביותר: "בני הזוג לא הסכימו, במובנה הפשוט והאמיתי של הסכמה; אנו הננו ה"כופים" עליהם הסכמה, על דרך הפיקציה".

מה עמד מאחורי המשטר הממוני של בתי המשפט?

הרצון לפרק את המשפחה במהירות וביעילות.

פרופסור שחר ליפשיץ, טען, כי פסקי הדין נבעו מתפיסת נישואין חלופית לתפיסה היהודית. לתפיסת התורה, הנישואין הם המענה ל 'לא טוב היות האדם לבדו'. בלשון אחרת, מצב הצבירה האנושי הטוב הוא, בזוגיות. לכן, נישואין עקרונית הם תמידיים, והמשטר הרכושי משרת את הנישואין ואת יציבותם. במובחן מכך, בית המשפט גרס כי 'טוב היות האדם לבדו' ולכן הנישואין נוצרו מראש, עם תאריך תפוגה.

מכך נגזר, כי הנישואין חייבים לשמר תמיד אופציית יציאה מהירה נוחה ומשתלמת, או במילים של שיח הזכויות - זכות היציאה. אופציית היציאה הנוחה והמהירה, תורגמה לחלוקת ממון, לא רק בנכסים המשותפים מחיי הנישואין, אלא גם לנכסים חיצונים לנישואין כמו ירושה ומתנה. המטרה הייתה גירושין, האמצעי - יציבות כלכלית למתגרשים, בתפיסת בג"ץ, הנכסים הפכו ממכשיר המשרת את המשפחה, למכשיר המשרת את הגירושין.

מודל היציאה המהירה, התעלם מזכות הקניין, מרצונם האמיתי של בעלי הנכסים ובעיקר חתר לאפשר את פירוק המשפחה. הנחות היסוד של המדיניות הזו יובאו מארצות הברית, על ההשלכות של השיטה על יציבות המשפחה, אין צורך להרחיב.

המחוקק הבין את הבעייתיות בתפיסת בתי המשפט. המחוקק טען כי בגירושין, נכסים אשר הגיעו בירושה או מתנה ולא הפכו להיות רכוש משותף, לא יהיו חלק מהסדרי הגירושין. בית המשפט העליון לא ויתר, למרות עמדתו הברורה של המחוקק, הוא ביצע מעקף, חקיקה שיפוטית - עוקפת כנסת. הוא ניסח את ה'שיתוף הספציפי'. אומנם הכנסת אמרה לא, אבל היא אמרה לא, כך לדעת בג"ץ, רק מצד דיני הנישואין, מצד הדין הכללי, ודאי האדם התכוון להקנות לבן זוגו את הנכס, גם אם הוא צווח ככרוכיה שהוא לא. בשם ה'שיתוף הספציפי' נלקח רכושם של גברים ונשים כאחד. שלא כדין.

העוול היה כפול, הכנסת אמרה לא. האנשים אמרו לא, בדיני הקניין הרגיל לא היה זכר לעיקרון הזה, אבל בג"ץ טען כשאתם אומרים לא, אתם לא באמת מתכוונים לזה. רק לאחר שנים של שיח סמוי, ויחוס כוונות נסתרות לאנשים ניסח זאת השופט חשין בצורה ברורה וגלויה : "האמת כמובן היא זו, שאנו הננו המטילים על בני הזוג משטר יחסי ממון הנראה ראוי בעינינו." השופט חשין יכול היה לנסח זאת ולא לחשוש. הכח השלטוני היה כבר בידיה של המערכת המשפטית. נקודת האור היא כי דבריו של חשין נאמרו מכוח הכוח בלבד, ולא מכוח האמת והמוסר.

זהו הרקע ל'בג"ץ הבוגדת', נסיון של בית המשפט העליון, להעביר רכוש של אדם לאחר, תוך התעלמות מהחוק, מעמדת בעל הנכס, תוך התעלמות ממוסר וצדק.

כבוד אמיתי לאדם, הוא ההקשבה לקול האותנטי שלו. לתת לו לספר בעצמו את הסיפור שלו. פרשנות של דברי האדם, רק לאור עמדת המתבונן, היא מתנשאת, נלעגת, אבל מעבר לכל, היא לא אמיתית ולא מוסרית. המונח 'כבוד האדם' בהקשר הזה, הוא נתינת מקום אמיתי לאדם שניצב מולך - לא רק לעצמך, גם אם אתה מכונה בית דין גבוה- לצדק.