התחלה/ ניו יורק. משפחה דתית אמריקנית משכילה. בשנת 1978 עלתה עם משפחתה לארץ. "במרכז הקליטה במבשרת ציון, שבו התגוררנו בחודשים הראשונים, היו עוד הרבה דוברי אנגלית. כשאבי מצא עבודה בבית החולים קפלן, עברנו לרחובות. כיום אני מתרגשת מאוד במפגשים עם עולים חדשים, ונפעמת מהכוחות שלהם לעזוב הכול: משפחה, קהילה, עבודה, מוסדות חינוך ושפה, ולהתחיל מחדש".
אבא/ ד"ר שניאור הופמן, פסיכולוג קליני. עד גיל 85 עבד בבית החולים 'מעייני הישועה', והיום אברך במשרה מלאה. "הוא מומחה בהפיכת הלימון ללימונדה. כשעלינו היו לו טעויות בעברית, אז הוא ניצל את זה ליצור אווירה נעימה עם מטופלים. הוא הציג את עצמו באיטיות ואמר 'שמי שניאור, אני עולה חדש, בבקשה לדבר לאט שאוכל להבין'. ככה הוא נתן למי שמולו תחושת יתרון וביטחון".
אמא/ בתיה הופמן, כימאית וחברה בארגונים 'נשות אמי"ת' ו'אמונה'. "היא גדלה כבת יחידה, והעלייה ארצה הייתה כרוכה בהשארת הוריה המבוגרים מאחור, צעד לא פשוט. כשאני מלמדת את רש"י הדן בסיפור עליית אברהם אבינו ארצה והכורח להשאיר את תרח לבד, אני מספרת עליה ועל ההתמודדות הלא פשוטה הזאת. בסוף גם הוריה עלו לארץ".
חינוך מהבית/ "סבא, יצחק הופמן, היה מורה לתנ"ך ותושב"ע לנשים במוסדות של הישיבה יוניברסיטי בארצות הברית. כשפרש לגמלאות, הוא וסבתי עלו ארצה והתיישבו בירושלים. ביקור אצלם תמיד החל בכך שהיה מושיב אותי לצידו ושואל: 'איזה חומש ואיזה פרק את לומדת?' ואז היה ממשיך ושואל בעל פה כיצד רש"י מפרש מילה זו, או מה הוא מעיר על ביטוי זה. כך הוא הנחיל לנו את התפיסה שעולם התורה והרוח הוא העיקר".
בזכות אנשים טובים/ הושפעה רבות מסיפור הצלת משפחתה בשואה. "בעקבות ליל הבדולח, סבי מצד אמי הבין שצריך לעזוב את גרמניה. הוא השיג ספר טלפונים של ארה"ב וההתקשר לכל האנשים שחלקו את שם משפחתו, בתקווה לאתר קרוב משפחה שיסכים לקחת אותו תחת חסותו. בסוף יהודי זר בעל לב טוב הזמין את סבי לבוא, וכך המשפחה ניצלה. הסיפור הזה משמש כהשראה בשבילי להכיר במציאות, לגלות תושייה, ולקוות שיימצא אדם טוב שיסייע בעזרת ה'".
קשיי קליטה/ עם ההגעה לרחובות, החלה ללמוד בבית הספר 'תחכמוני' בעיר. "למדתי רק מעט עברית בחו"ל, ולא ממש הצלחתי לעקוב אחרי שטף הדיבור המהיר בכיתה. ניסיתי לנשוך שפתיים ולעצור את הדמעות. לא היה אז מערך של קליטה וסיוע לתלמידה דוברת אנגלית, זה היה עניין של זמן".
שווה בין שווים/ "הבנתי שהתגברתי על הקושי רק בכיתה ד'. בשיעור ספרות המורה הביאה סיפור בשם 'מפוחית', ולא ידעתי מה זה אומר. הרמתי את היד ושאלתי מה זה מפוחית. כולם צחקו, ואז הבנתי שבשבילם אני שווה בין שווים, הם לא תופסים אותי כעולה חדשה, והעברית שלי מצוינת".
חושבת בכיוון ההפוך/ בתיכון למדה באולפנת צפירה. "אהבתי ללמוד בעיקר את מקצועות הקודש. היה לי תרגיל מחשבתי שעשיתי לעצמי - הייתי עוברת בראש על מערך השיעור וחושבת איך המורה אולי היה יכול לשפר אותו, מה אני הייתי עושה במקומו. המתודיקה תמיד הייתה חלק ממני".
רוצים יהדות/ כבת שירות לאומי שירתה בתוכנית המשלבת לימודים במכללת אורות עם עשייה חינוכית. "בשנה הראשונה לימדתי בקריית מלאכי. לראשונה נחשפתי לפערים הענקיים בין המרכז לפריפריה. זו הייתה שנה שלימדה אותי על החברה הישראלית לכל החיים. בשנה השנייה לימדתי יהדות בבתי ספר לא דתיים. חשבתי שניתקל בהתנגדות, אבל המורים ממש שמחו בבואנו וראו בכך חשיבות".
רק תורה/ אחרי השירות הלאומי השלימה לימודים במכללת אורות, במגמות תנ"ך ותושב"ע. "זה היה שילוב נדיר, כמעט אף אחת לא לקחה שני חוגים ביהדות. קיבלתי הכשרה מתודית מצוינת, והייתי בקשר עם המדריכות משם עוד שנים ארוכות". בהמשך סיימה תואר שני בבר אילן.
החצי השני/ הרב ד"ר שלמה סקלרץ, עובד בתעשייה הביטחונית ובערב מקדיש את הזמן ללימוד ולעשייה חינוכית. מאז פתיחת החופש הגדול, הוא גם עומד בראש ישיבת 'בין הזוּמים' לנוער ברחובות. "מורה שלי הכירה אותו כמדריך נוער בחו"ל, הוא היה עולה מאנגליה. דרך השידוך הזה הכרנו והתחתנו בימיי כסטודנטית צעירה".
יחד עם כולם/ אחרי החתונה עברו השניים לגור בפתח תקווה, אך בעקבות עבודתו של בעלה במכון ויצמן עברו לרחובות, סמוך להוריה של מרים. "יש פה מרקם חברתי מיוחד. דתיים וחילונים, חסידים וחרדים - וכולם הולכים יחד באותו מסלול הליכה בערב. אני אוהבת את זה מאוד. המתיחויות בין האוכלוסיות השונות נוצרות כשאנחנו לא גרים יחד, כשנפגשים רק דרך התקשורת, שמקצינה ומראה צד מסוים של כל חברה".
המורה/ את תפקידה הראשון כמורה עשתה בבית גידולה, אולפנת צפירה. את התפקיד עזבה מאוחר יותר לצורך השקעה בעבודת הדוקטורט בבר אילן.
דוקטור/ "התקבלתי למחזור הראשון של מלגת לימודים לדוקטורנטים במדעי הרוח. קיבלנו בפעם הראשונה תנאים ומלגות שעד אז היו רק ללומדי דוקטורט במדעי הטבע. במקביל לימדתי במספר מדרשות".
דלת נפתחת/ "לקראת סוף הדוקטורט קיימתי אצלי בבית מדי חודש שיעור תנ"ך לנשים על קפה ועוגה. לא חשבתי עדיין על עבודה מסודרת, ולא ידעתי שאחת הנשים בשיעור היא בכירה באחת המכללות הגדולות בארץ. בכנס ראשי המכללות היא התבקשה להמליץ על מרצה לתנ"ך שיכולה להיות בתפקיד ניהולי, והיא העלתה את שמי. כך התחלתי ללמד באורות ובחמדת הדרום".
הפרופסור/ רגע לפני שפרץ משבר הקורונה היא קיבלה בשורה משמחת. "קיבלתי הדלפה מישיבת המל"ג, אמרו שאני עומדת לקבל בשורה טובה. מאוחר יותר הגיעה שיחה ממכללת אורות, ביקשו לדבר עם הפרופסור סקלרץ. זו הייתה תוצאה של התמודדות ארוכה ומורכבת על התפקיד, ואני שמחה בתוצאה".
הנחת/ ארבעה מופלאים. נעמה (21) נישאה השנה לגלעד ומתגוררת סמוך לאוניברסיטת אריאל. אלה (19) מסיימת שנתיים של שירות לאומי בעמותה למען ילדים חולי סרטן. מיטל (16) בתקופת בגרויות בכיתה י"א באולפנת בהר"ן, ואחיה (13) חגג בצל הקורונה בר־מצווה מיוחדת בשכונה. "ברוך ה', אנחנו רווים נחת מכולם".
מגוון/ כיום היא מרכזת את התוכנית לתואר שני בהוראת מקרא וספרות חכמים במכללת אורות ישראל. השנה היא מלמדת בעיקר בקמפוס ברחובות, ובשנה הבאה תלמד באלקנה. "למדתי פה שיעור חשוב מאוד ביכולת של נשים מרקעים שונים ללמוד יחד. יש אצלי בכיתה דתיות לאומיות, חסידיות וליטאיות, כולן יושבות יחד ללמוד ולהעמיק, וזה מקסים".
אם זה לא היה המסלול/ "כנראה הייתי מנחת הורים. בסוף אני רוצה לעסוק בחינוך, וחינוך הרי מתחיל מהבית".
במגרש הביתי:
בוקר טוב/ מתעוררת בין 6 ל־7, תפילת שחרית, הכנת כריכים לבית הספר ותחילת יום העבודה. יומיים-שלושה בשבוע יוצאת ללמד במכללות, וביתר השבוע לומדת בבית.
פלייליסט/ "יש דיסק אחד שאני אוהבת במיוחד: 'רבי אברהם אבן עזרא: הלב הרוח והנשמה', של להקת 'המדרגות'".
שבת/ "המשפחה הולכת להתפלל בבית הכנסת יחד, סועדת יחד, שרה יחד, לומדת יחד. בין מנחה לערבית אני מרבה להעביר שיעורים וחוגי בית שונים בעיר".
דמויות מופת/ "נחמה ליבוביץ', שהדגישה את הצורך בתלמיד פעיל מתוך הבנה שמה שנקנה בעמל באמת נרכש. זה לא רק מסר לימודי, אלא עניין חינוכי".
מפחיד/ "התנהלות כוחנית ולא עניינית".
משאלה/ "שנזכה לגדל תלמידים המאירים את העולם בתורה ובמעשים טובים".
כשאהיה גדולה/ "להאהיב את לימוד התורה על ציבורים רחבים בארץ ובעולם".
לתגובות: [email protected]