"אם שוב יהיה סגר, בשבילי זו תהיה התאבדות. לא יהיה לי יותר מה לעשות בחיים", מצהיר פנחס גולן, ניצול שואה בן 86. על אף מצבו הרפואי המורכב, עד הקורונה גולן חי את חייו במלוא העוצמה. "הייתי יוצא החוצה, נפגש עם חברים. היינו יושבים סביב השולחן, אוכלים ושותים, רוקדים ומשתוללים. בזמן הסגר חשבתי שאני מתפוצץ. אין מועדון ריקודים, אין כלום. אני אלמן, וכבר 15 שנים יש לי חברה. היא גרה בראשון לציון, אני בתל אביב. בגלל הקורונה לא ראיתי אותה במשך שלושה חודשים. כשהמצב התחיל להשתפר, היינו נפגשים רק בחצר של הבית שלי, רק בחוץ. עכשיו המצב החמיר ושוב לא ניפגש. היא חוששת". גולן מרגיש שבסביבת המגורים שלו אין לו עם מי לדבר ולהעביר את היום. "לא חסר לי מה לאכול. תודה לא־ל שיש עמותות שעוזרות לי. גם 'לתת' מסייעת לי וגם 'עזרה מיידית לניצולי שואה'. הן מביאות לי כל מה שאני צריך כדי שלא אצטרך לצאת מהבית. אבל אוכל זה לא הכול בחיים. העיקר שתהיה לי חברה ועם מי לשוחח".
לדפוק על הדלת של השכן
הגל השני של הקורונה הביא השבוע להטלת מגבלות חדשות, בניסיון כמעט נואש להימנע מסגר כולל. להתפרצות הראשונה הגיעה מדינת ישראל, כמו שאר מדינות העולם, בלי ידע מוקדם על הנגיף ובלי אפשרות להתכונן. אבל עכשיו, כשכבר נצבר ניסיון קצר, על המדינה לבחון בין השאר את ההתמודדות של בני הגיל השלישי עם הסגר ותוצאותיו, ומה ניתן לעשות כדי להקל את ההתמודדות, שעלולה ללוות אותנו גם בחורף הקרוב.
"בזמן הסגר הגעתי לקשישה להביא לה חבילת מזון", מספר מוטי בוקצ'ין, דובר זק"א. "חילקנו מזון לכל אדם שעבר את גיל 67. האישה אמרה לי, 'אני לא צריכה אוכל וגם לא כסף. בעלי נפטר, וגם בן אחד נפטר לי. הבן השני הוא מהנדס בארצות הברית. אין לי עם מי לדבר. אתה מוכן לשבת איתי קצת? קשה לי עם הבדידות'. ישבנו, ובמשך עשרים דקות היא סיפרה לי על מה שעברה בשואה ועל המשפחה. פתאום את מבינה מה זו בדידות. זו מכה כל כך קשה. כשאנחנו מפיגים אותה, זה ממש כמו לתת אוכל".
לפני כמעט שנה, כשאף אחד עוד לא הכיר את הקורונה, הגיעו מתנדבי זק"א מהשטח וסיפרו שיש קשישים רבים, וגם בודדים צעירים יותר, שנפטרים בלי שאף אחד שם לב. השכנים מזעיקים את המשטרה בגלל ריח רע שנודף מהדירה, ואנשי זק"א מגיעים כדי לנסות ולאפשר טיפול מכבד בגופה, שכבר לא נמצאת במצב טוב. "יצאנו אז בקמפיין שבו קראנו לאנשים לדפוק על הדלת של השכן הבודד פעם ביום, לבדוק מה שלומו. אם לא עונים לך, תדע שמשהו לא בסדר". לקמפיין הייתה היענות יפה, והיו שטוו קשרים הדוקים יותר עם השכנים. אבל כשפרצה הקורונה אנשים הסתגרו בבתים, ומצבם של הבודדים החמיר. "יצרנו מאגר של אנשים שיתקשרו לקשישים ובודדים. כל צד - קשיש או מתנדב - כתב אילו שפות הוא דובר, לאיזה מגזר הוא משתייך ומה תחומי העניין שלו, ושידכנו", מספר בוקצ'ין. "היו 32,000 מתנדבים וכמה אלפי קשישים". היוזמה התנהלה יפה, אבל היא לא הספיקה. "עדיין, היה גל של גופות בריקבון מתקדם. טיפלנו ב־81 מקרים כאלה. כמעט כפול מהשנה הקודמת. זה מה שמפחיד אותנו לקראת הגל הבא".
בוקצ'ין מספר שמחצית מהמתים האלה לא היו מוכרים לרשויות, ואיש לא היה מודע למצוקתם. "צריך גוף אחד שיתכלל, שימפה, שידע. שלא ייפלו בין 'שוויון חברתי' ל'רווחה'". בימים אלה הופכים בזק"א את 32,000 המתנדבים למאגר שיכול להיות מוזנק למשימות בטווח קריאה קצר. הארגון אף מרחיב את השורות לקראת החודשים הקרובים.
לפתח אוריינות דיגיטלית
"הקורונה יצרה סוג חדש של גילנות", אומרת אמנדה קלאר, מנהלת תוכניות לייעוץ גרונטולוגי וניהול טיפול במכון 'באר אמונה'. היא מתייחסת לכך שאנשים רבים אשר חצו את גיל 65, אך הם פעילים ומתפקדים מצוין, קיבלו פתאום תווית של 'קבוצת סיכון'. "זה לא נעשה ממקום רע, אלא מתוך רצון להגן. אחוז גבוה מהאנשים מעל גיל 65 סובלים ממחלות כרוניות. כ־50 אחוזים סובלים מלחץ דם גבוה וכ־25 אחוזים מסוכרת, וברגע שיש מחלה אחת, פעמים רבות יש עוד. לא הפרידו בין אנשים בריאים לאנשים עם מחלות רקע". קלאר דווקא ששמחה שנושא הזִקנה צף ועלה בזמן הקורונה, שכן לדבריה עד כה איש לא נתן את דעתו לפלח האוכלוסייה המונה מיליון איש. "צריך לקחת את ההזדמנות הזאת ולעסוק בזה גם אחרי הקורונה".
אבל עכשיו זמן קורונה, וקלאר מספרת על שלושה נזקים משמעותיים שהמגפה חוללה בקרב בני הגיל השלישי: נפשי, בריאותי וגופני. "אנשים לא הלכו למועדוני יום, הילדים לא באו לבקר, והם גם לא הלכו לטיפולים רפואיים שהיו אמורים לקבל". כרגע היא מנחה את מטופליה לנסות ולשקם נזקים, אבל נראה שהמסגרות שכבר נפתחו ייסגרו שוב. קלאר מציעה כמה דברים לקראת התקופה הקרובה. הראשון הוא לא לעסוק בספקולציות ובלא ידוע, כדי שלא לפחד ולא לשקוע בדיכאון. מה כן? "קודם כול אוריינות דיגיטלית. ללכת ולקנות טאבלט, לדאוג שיהיה אינטרנט עם מגבר, לדעת להפעיל את המערכות האלה. יש מיליון תוכניות שאפשר להשתתף בהן - ללכת למועדון מרחוק, להתעמל מרחוק וללמוד מרחוק. זה הכי חשוב".
אחרי שווידאנו שיש אמצעי תקשורת לעולם החיצון גם בזמן סגר, היא מציעה לחשוב מחוץ לקופסה. "תהיו יצירתיים. אי אפשר ללכת לחדר כושר? אז להתעמל בגינה עם כמה חברים. אנחנו תמיד ממליצים לצאת ולתפקד, וגם לנהל סיכונים. אדם לא צריך לומר 'אני זקן ואסור לי', אלא לשקול את הסיכון האישי שלו, ולחשוב ממה להימנע ולאן כן ללכת, בכפוף להנחיות. למשל, לא כדאי ללכת לחתונה. כן כדאי ללכת לגינה ולעשות ספורט".
לקראת החגים הבאים קלאר עצמה לא מתכוונת להשאיר שוב את המבוגרים במשפחה שלה לבד. היא לא תעבור על ההנחיות, אבל אולי תיכנס לבידוד לפני כדי להיות איתם יחד, אם זה יידרש. "אוכלוסייה שלמה כבר לא תשאיר את ההורים שלה לבד, וצריך לחשוב איך עושים את זה נכון".
צריך את העיניים של הציבור
מי שכבר עובדת בשיא המרץ לקראת הסגר הבא היא השרה לשוויון חברתי, מירב כהן. האתגרים של הסבב הקודם הגיעו לפתחה, והיא תנסה לא ליפול שוב לאותם הבורות. "אחת הבעיות המרכזיות שבהן נתקלנו בסבב הקודם היא בעיית המיפוי. הרבה אנשים פנו וביקשו אוכל ותרופות, אבל הם לא היו רשומים בשום מקום, לא ברווחה ולא בביטוח לאומי. זה מאוד מטריד, כי מי שהגיע אלינו קיבל, ומה עם מי שלא? אנחנו עובדים עכשיו על מיפוי של האנשים האלה יחד עם הרשויות המקומיות ופיקוד העורף. אנחנו עומדים על 800,000 איש, והמספר הולך וגדל".
הנקודה השנייה היא סנכרון בין כל ארגוני החברה האזרחית. בגל הקודם היו מתנדבים רבים, אולם הפיזור שלהם לא הותאם לצרכים. המשרד בודק איזה ארגון מתמחה באיזה תחום ובאיזה איזור גאוגרפי. הסנכרון יאפשר עבודה מתואמת, יעילה ומהירה יותר, לטובת האזרחים שזקוקים למענה. "בנוסף, אנחנו מרחיבים את המוקד שלנו. בשגרה הוא מסביר לקשישים על זכויותיהם. בזמן הקורונה הוא אמור לסייע גם בתיאום ביקורי בית, בשיחות להפגת בדידות ועוד. כרגע המוקד עובד משמונה בבוקר עד שמונה בערב. אם יהיה סגר, נתרחב לכל שעות היממה, בכל יום". גם קשישים שרגילים להתנדב ורוצים להמשיך בעשייה המבורכת מהבית, יופנו על ידי המשרד לאפיקי התנדבות. "כרגע אנחנו עוד על אש קטנה עם זה, אבל בהמשך גם זה יתרחב".
אל כהן הגיעו גם סוגיות שקשורות במשרדים אחרים. לשם כך היא כינסה צוות בין־משרדי שייתן את הדעת על הבעיות וינסה לספק מענה. "כל נושא המטפלים הסיעודיים הזרים מעורר הרבה שאלות", היא אומרת: מה עושים כשיש סגר וצריך לשלם לעובדים עבור הימים החופשיים שלהם? מי משלם על הבידוד של מטפלים זרים חדשים שמגיעים לישראל? ואפילו, איך מוודאים שהמטפלים שומרים על ריחוק חברתי גם בימים החופשיים שלהם, כדי שלא ידביקו את המטופלים? "אני יושבת עם משרד הבריאות ופיקוד העורף, מציפה להם בעיות, ואנחנו משתדלים לחפש פתרונות".
אבל לא הכול יכול להיות מוטל על כתפיהם של משרדי הממשלה, מסבירה כהן, ופונה לאזרחים. "הקמנו מערך של מטפלים מתחום בריאות הנפש, שמקיימים שיחות מתמשכות עם מי שפונה ומעוניין בכך. אבל צריך שמישהו יפנה אלינו, וכאן תפקידו של הציבור. עד כה פנו אלינו קרובי משפחה ששמו לב שכדאי לטפל בקרוב משפחתם, ומעט שכנים. שימו לב למי שנמצא בקרבתכם. אם אתם רואים מישהו בסביבה שלכם שהוא לבד ולא מתפקד, תפנו למוקד שלנו. לא יעזור כמה מיפויים נעשה, אנחנו לא יכולים להגיע לכולם. אנחנו צריכים את העיניים של הציבור".