מלחמת האחים שנמנעה ברגע האחרון

מסופר שבעיר לובלין היו שני רבנים גדולים, האחד כיהן כרב העיר וכראש ישיבה, ומשנהו עמד אף הוא בראש ישיבה גדולה.

לעיתים קרובות, בררו תלמידי הישיבה האחת, מה אמר ראש הישיבה השנייה בסוגיא הנלמדת, כשנחלקו שני ראשי הישיבות בהסבר הסוגיא, הייתה פורצת בין התלמידים מחלוקת עזה.

ראו ראשי הקהילה, שהמחלוקות והקטטות מתרבות, ותקנו שלא ישוחחו התלמידים אלו עם אלו, ובעיר השתרר שקט לתקופה מסויימת.

אולם, לא ארכו הימים, ובישיבתו של רב העיר נתקלו בקושיא גדולה. הרב יישב את הקושיא בפלפול ארוך ומבריק, ותלמידיו לא היו מסוגלים להתאפק. הם היו בטוחים שראש הישיבה השניה לא הגיע לעומק הבנתו של רבם, ופנו לברר אצל עמיתיהם, מה אמרו בסוגיא. הם הופתעו לגלות, שראש הישיבה השני הגיה את הגמרא, ואמר שחסרה כאן האות ו', וממילא הקושיא מתורצת.
כמובן, שתלמידי הראשונה לגלגו על התירוץ הפשטני, והמחלוקת פרצה בעוז..

כשראו ראשי הקהילה שתקנתם הופרה, החליטו לשלוח את השאלה בסוגיא לגדול הדור ההוא, רבי שלמה מאמסטרדם, ומי מהרבנים שרבי שלמה יצדד בדעתו, יכהן כרב העיר וראש ישיבה, והשני יאלץ להתפטר ממשרתו.

והנה הגיע מכתב התשובה מרבי שלמה. כל בני העיר התאספו בבית הקהילה, וציפו במתח לשמוע את ההכרעה. רב העיר עשה לעצמו סימן – אם המכתב יהיה עבה, סימן שתשובתו היא הנכונה, ורבי שלמה מתפלפל בדבריו. אך אם המכתב יהיה דק, סימן שרבי שלמה צידד בבר פלוגתתו, שהרי זו הגהה לשונית פשוטה.
והנה, המכתב היה עבה, עבה מאד...

פתחו את המכתב, ומצאו בפנים מספר דפים, מלאים בתשבחות לשני גדולי ישראל הדרים בלובלין. ובסוף המכתב היה דף גדול מקופל, ובו מצויירת אות ו' גדולה...

(הסיפור מופיע בספר 'שרי המאה'. הרב הוכרח לגלות מהעיר, אולם זכה לחבר פירוש חשוב למסכתות רבות בש"ס, ועד היום ספרו נלמד רבות...).

כמובן, לא כל אחד יכול להגיה בספרי הקדמונים, אולם לעיתים היכולת להגיע לגרסה המקורית מיישבת קושיות רבות. ובאופן כללי יותר, היכולת להגיע לעומק האמת בצורה בהירה, מייתרת את הצורך בפלפולים ארוכים, קושיות ותירוצים.
בדור שלנו, מי שעסק בכך רבות הוא הרב יוסף קפאח (שיום הזכרון שלו ב- יח תמוז), שתרגם וההדיר את הרמב"ם ועוד ראשונים, לפי כתבי יד עתיקים ומדוייקים.

פעם אחת, אמר הרב קפאח, על הפלפולים סביב תורתו של רמב"ם, מבלי שמעיינים היטב בלשונו ובכתבי היד המדוייקים, "רמב"ם צריך להבין, לא לתרץ". (חכמה מקדם, עמ' 180).

וכשם שנקודת אמת בהירה ומדוייקת בתורה, מייתרת פלפולים רבים. כך, פעמים רבות, כשמוצאים את נקודת העומק האמיתית אותה מחפשים האנשים, מיישבים סכסוכים ומחלוקות רבות. מריבות רבות נובעות מזוויות מפרשנות מוטעית או מחשש שהשני שואף להתפשט יותר ממה שהוא מצהיר, אך באמת על הנקודה עצמה, שני הצדדים מסכימים.

כך מצאנו אצל פנחס, שבזכות קנאתו התברך בשתי בריתות – ברית כהונת עולם וברית שלום. וכבר תמהו – הכיצד שתי בריתות אלו עולות בקנה אחד עם הקנאות, והלא הקנאי הוא איש האמת התופס צד אחד בחריפות, ואילו הכהן הגדול איש השלום אמור להכיל את כל הצדדים?

(על שאלה זו, עמדנו כבר בעבר בבימה זו, אך כאן נביא כיוון נוסף לתירוץ). מצאנו בגמרא (זבחים קא:) שתי דעות אימתי נתכהן פנחס – רבי אלעזר בשם רבי חנינא סבר ש"לא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי", ככתוב בפרשתנו. 

לעומתו, רב אשי אומר שכהונתו של פנחס ניתנה לו מפני "ששם שלום בין השבטים". בימי יהושע, בנו שבטי עבר הירדן המזרחי מזבח גדול על הירדן. שבטי עבר הירדן המערבי חשדו בהם שהם סרים מאחרי ה' ועוזבים את המשכן, וכמעט פרצה מלחמה בין השבטי משני עברי הירדן. בראש משלחת השלום, עמד פנחס, שגישר והעלה שהמזבח נבנה בכוונה להצהיר אמונים לה', ולהראות שהעם כולו משני עברי הירדן הוא עם אחד הנאמן לה'. כאן, לראשונה בתנ"ך נקרא פנחס בשם 'פנחס הכהן'.

בהמשך, עולה מהגמרא שאין כאן מחלוקת אמוראים, אלא לפירוש רש"י יש כאן שני שלבים בכהונת פנחס, בהריגת זמרי הפך פנחס לכהן, וכששם שלום בין השבטים הפכו הוא וזרעו אחריו לכהנים גדולים.

וכאן גם גנוז התירוץ לתמיהתנו. קנאי הוא מי שמחפש את נקודת האמת הצרופה עד הסוף. לכן, דווקא פנחס הקנאי, ידע גם לאתר נקודת האמת הפנימית, ומכוחה לגלות שהמחלוקות נובעות מפרשנות מוטעית, ובאמת על נקודת האמת כולם מסכימים.
כך בתחילה הפך פנחס לכהן משרת ה', ומתוך כך בהמשך שם שלום בין השבטים, והפכך לכהן גדול הנושא את כל שבטי העם על לוח ליבו.

ויהי רצון, שאף אנו נדע לגלות את נקודות האמת המוסכמות, ומכוחן להאיר ולגרש את כל צללי השקר של המחלוקות!