תנ"ך עתיק
תנ"ך עתיקצילום: Yonatan Sindel/Flash90

בהפטרת השבת – השנייה מבין הפטריות 'תלת דפורענותא' הנקראות בשבתות 'בין המצרים', והמונות את הסיבות שהביאו לחורבן – מקונן הנביא ירמיהו: "וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי" (ב, ח).

שני מושגים זקוקים הבהרה במשפט זה: מה היא 'דעת אלוהים'? ומי הם 'תופשי התורה'?

'דעת אלוהים' היא ההליכה בדרכיו: עשיית משפט וצדקה עם כל אדם, ובעיקר עם הכפוף למרותך, תוך מתן כבוד לאישיותו העצמאית כנברא בצלם א-להים. ההתעלמות מ'דעת אלוהים' היא ניצול מעמדך (לעתים קרובות מדי: התורני והרוחני) להפקת טובות הנאה מהזולת, מתוך תפישתו כחפץ שנועד לספק את צרכיך ואת תאוותיך הנמוכות ביותר. להגדרה זו של 'דעת אלוהים' ראיות רבות במקרא, אך נסתפק רק באחת, מתוך תוכחתו של ירמיהו עצמו למלך יהודה: "הוֹי בֹּנֶה בֵיתוֹ בְּלֹא צֶדֶק וַעֲלִיּוֹתָיו בְּלֹא מִשְׁפָּט, בְּרֵעֵהוּ יַעֲבֹד חִנָּם וּפֹעֲלוֹ לֹא יִתֶּן לוֹ. הָאֹמֵר אֶבְנֶה לִּי בֵּית מִדּוֹת וַעֲלִיּוֹת מְרֻוָּחִים [...] אָבִיךָ הֲלוֹא אָכַל וְשָׁתָה וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה, אָז טוֹב לוֹ. דָּן דִּין עָנִי וְאֶבְיוֹן, אָז טוֹב. הֲלוֹא הִיא הַדַּעַת אֹתִי, נְאֻם יְיָ" (ירמיהו כג, יג-טז).

'תופשי התורה' הם האוחזים בה בחוזקה, שלא מדעתה ובניגוד לרצונה, העושים אותה בעל כורחה קרדום לחפור ועטרה להתגדל, הרואים בה אמצעי לניצול תמימותם של תלמידיהם וחסידיהם, וכלי לצבירת שלושת הכ"פין: כסף, כבוד, כוח. למעשה מדובר במעשה אונס ממשי של התורה, בבחינת הכתוב: "כִּי יִמְצָא אִישׁ נַעֲרָה בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה וּתְפָשָׂהּ וְשָׁכַב עִמָּהּ" (דברים כב, כח).

בימינו אנו צצים ומתגלים כפטריות לאחר הגשם 'תופשי תורה', הממאנים לדעת את ה' ולהכיר בכפיפותם אליו. להיפך: הם עושים עצמם אלוהים, ויוצרים במכוון אווירת פולחן וסגידה, המאפשרת שתלטנות ושליטה על 'כל אשר לרעך' (שמות כ, יג), כאותם 'בני האלוהים', הלוקחים להם נשים מכל אשר בחרו מבנות המון האדם (ראה בראשית ו, ב). ואוי לו למי שיעמוד בדרכם, באשר כל הדרכים כשרות להגותו מן המסילה. כך מביאה עבודה זרה לידי גילוי עריות ואף לידי שפיכות דמים, וכמו בימיו של ירמיהו, גם בימינו אנו נעשה הכול כמובן לשם שמים (כאמור בישעיהו סו, א: 'השמים – כסאי'), בשם שמים וברשות שמים.

אין להתכחש לכך שלא 'עכברא גנב' בלבד, אלא לא פחות מכך 'חורא גנב' (גיטין מה ע"א) – בחיפוש ההמוני אחר פתרונות קלים, ישועות מדומות וריגושים מזויפים, תוך התנערות מביקורתיות שכלתנית ומאחריות אישית. חלק מהותי בתהליך התשובה הוא ההבנה שדעת אלוהים וקרבת אלוהים אמיתיות מושגות אך ורק בעבודה עצמית ודווקא בזיעת אפיים ומתוך סבלנות למיצוי תהליכים ארוכי טווח.

ומה טוב לסיים בקריאת כיוון לתיקון, בה מסתיימת הפטרת השבת (בשילוב מנהג אשכנז וספרד): "הֲלוֹא מֵעַתָּה קָרָאת לִי (ורק לי!) אָבִי, אַלּוּף נְעֻרַי אָתָּה" (ירמיהו ג, ד); "אִם תָּשׁוּב יִשְׂרָאֵל נְאֻם יְיָ, אֵלַי (ורק אלי!) תָּשׁוּב, וְאִם תָּסִיר שִׁקּוּצֶיךָ (אנשי-אליל) מִפָּנַי וְלֹא תָנוּד. וְנִשְׁבַּעְתָּ 'חַי יְיָ', בֶּאֱמֶת בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה (היא 'דעת אלוהים'), (או אז) וְהִתְבָּרְכוּ בוֹ גּוֹיִם וּבוֹ יִתְהַלָּלוּ" (ירמיהו ד, א-ב).