סוגיית התקשורת מרכזית בחיינו הציבוריים. שתי שאלות עקרוניות יש בה: א. האם לפי ההלכה יש מקום לתקשורת חופשית שעוסקת בביקורת ובפרסום דברים רעים על אנשים וגופים, או שמא במדינה שמתנהלת על פי ההלכה, משום איסור לשון הרע אסור לקיים תקשורת חופשית?

ב. אם נניח שאין לאסור תקשורת חופשית, האם עבודת העיתונאי היא עבודה פסולה, או כשרה בתנאים מסוימים? כדי להשיב על שתי השאלות הללו צריך להגדיר תחילה את איסור לשון הרע, ומנגד, את תפקידה של התקשורת.

כללי לשון הרע ורכילות

שלושה חלקים לאיסור: רכילות, לשון הרע והוצאת שם רע (רמב"ם הלכות דעות ז, ב). הקל שבאיסורים הוא 'רכילות', היינו דיווח על חייו הפרטיים של הזולת, שאין בו בהכרח צד שלילי, אלא שהוא פוגע בפרטיותו של האדם. חמור יותר 'לשון הרע', היינו דיווח אמיתי על מעשים רעים או מידות רעות של הזולת. חמורה יותר היא 'הוצאת שם רע', היינו פרסום דברי שקר רעים על הזולת.

שלושת האיסורים נכללים בשם 'לשון הרע', שנחשב לאחד העוונות החמורים, מפני שהוא מרעיל את החברה ואת כל היחסים שבין אדם לחברו, עד שהשוו אותו חכמים לשלוש העבירות החמורות יחד - עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, ואף חמור מהן, שכן בית המקדש הראשון נחרב בעוון שלוש העבירות לשבעים שנה, ובית המקדש השני נחרב בעוון שנאת חינם ולשון הרע למשך זמן ארוך מאוד (יומא ט, ב; ערכין טו, ב).

לכאורה אין היתר לעבוד בתקשורת

לכאורה, לפי זה אין היתר לקיים תקשורת, ואין היתר לעבוד כעיתונאי, שכן מדובר במקצוע שכל מגמתו לחפש פגמים באנשים ובגופים ולספרם ברבים, שזה איסור 'לשון הרע'. ומה עוד, שמטבע הדברים, כיוון שאין לאנשי התקשורת אפשרות לחקור כל סיפור עד תום, פעמים רבות יחטאו ב'הוצאת שם רע'. מעבר לכך, כדי לעניין את צרכני התקשורת, מרבים לספר דברי רכילות על אישים מפורסמים ומוסדות חשובים.

כמו כן, לכאורה מאחר שעיקר עבודתם של העיתונאים למצוא דופי באנשים ולהפיצו ברבים, הרי הם נחשבים כ'בעלי לשון הרע', שעליהם כתב רבנו יונה (שערי תשובה ג, ריז) שהם דומים לזבובים, שלעולם נמשכים למקומות הלכלוך, לראות רעות אצל חבריהם, וסימן שהם עצמם רעים, וכפי שאמרו חכמים (קידושין ע, א): "כל הפוסל - במומו פוסל".

ואף שמותר לספר דברים בגנות הזולת כאשר יש בכך תועלת, כגון כדי להציל אדם מליפול בפח בעסק עם שותף שאינו הגון, או להשתדך עם בן זוג שאינו מתאים, הרי לפי המבואר בכלל י' בספר 'חפץ חיים', התנאים לסיפור דברי הגנות מגבילים ביותר. ראשית, מותר לאדם לספר דברי גנות רק אם הם נודעו לו אישית, ולא מפי אדם אחר, מה שבדרך כלל אינו מצוי במקרה של עיתונאי. תנאי נוסף, שאם יש דרך להוכיח את המבוקר, צריך להוכיחו לפני הפרסום, ואם כן אין אפשרות לקיים תקשורת, שכן כל מבוקר יצהיר מיד שהוא מתחרט ומתכוון לתקן, ואין ביד העיתונאי דרכים לאמת את כוונתו. ועוד תנאי, שכוונת המספר דברי גנות תהיה טהורה, אך ורק כדי להועיל, ואילו העיתונאי מתפרנס מחשיפותיו ונהנה מהן.

תפקיד התקשורת בחברה דמוקרטית

מנגד, נעבור לערך החיובי שבעבודת התקשורת: הנחה מוסכמת היא שלא ניתן לקיים מדינה דמוקרטית בלי חופש עיתונות, ולשם כך החברה והשלטון צריכים לאפשר ואף לעודד קיום עיתונות מגוונת, משוחררת וחופשית. ככלל, שלושה תפקידים לתקשורת: א. לבקר. ב. להביע עמדות שיכולות לחולל שינוי בעמדות הציבור. ג. לשרת את הציבור בהבאת מידע.

התפקיד הראשון, לבקר, הוא החשוב שבין השלושה, והוא הנוגע לשאלת לשון הרע. התקשורת מבקרת את השלטון, שיש בידו כוח לעשות דברים גדולים ואף להסתירם, וככל שיהיה לתקשורת יותר כוח לפרסם את הביקורת על מעשי השלטון, כך יזהר הוא יותר מלעבור על החוק ועל המוסר. כמו כן תפקיד התקשורת לבקר גורמים בעלי כוח והשפעה דוגמת יצרנים, סוחרים, מנהיגים בתחום הדת, התרבות והחברה ומוסדות ציבוריים, שלעיתים מטעים את הציבור, ותקשורת חופשית יכולה לחשוף את שקריהם ולהועיל בכך לציבור.

כדי שהתקשורת תוכל למלא את תפקידה, נקבע במדינות הדמוקרטיות בחוק או בהסכמה שמעוגנת בפסיקות בית משפט, שמלבד במקרים מיוחדים, צריך להעניק חיסיון לעיתונאים, כך שלא יחויבו להסגיר את מקור המידע. כלומר, למרות שהמידע הגיע אליהם בניגוד לחוק, מתוך מניעים פסולים של תחרות ונקמנות, הוסכם לוותר על אכיפת החוק כלפי מדליף המידע. במילים אחרות, הוסכם לוותר על פשעים קטנים כדי למנוע נזקים גדולים לציבור ולעצור פשעים גדולים של בעלי הכוח שהתקשורת מבקרת.

התועלת שבביקורת

התועלת שבביקורת היא הן ברמה הפלילית והן ברמה המוסרית. ברמה הפלילית: א. במקום להעמיד גדודי שוטרים כדי לאכוף את החוק ולמנוע פשע, במדינה הדמוקרטית התקשורת החופשית מונעת פשעים רבים על ידי הרתעה שיש בפרסום תחקירים. ב. גם לאחר ביצוע פשעים, למרות שאין עדויות שיכולות להוביל להרשעה בבית המשפט, בעקבות הביקורת הפושעים נמנעים מלהמשיך במעשיהם. ג. לעיתים בעקבות הביקורת מגיעות עדויות שיבשילו לכתבי אישום.

וברמה המוסרית: התקשורת מבקרת מעשים שאין בהם אשם פלילי, אבל בפועל מזיקים לציבור, דוגמת ביקורת על מוצרים, תרופות ומרפאים שאין בהם תועלת, או ביקורת על מנהיגים ומורי דרך שאין תוכם כברם, ובכך מאפשרת לציבור לשקול ולבחור אם להמשיך להאמין להם.

צד המצווה בשלושה מעגלים

לפי זה, משלושה צדדים תקשורת שנוהגת כהלכה מקיימת מצווה. הראשון, אימת התקשורת מועילה כתוכחה כללית שנועדה להסיר את החוטאים מחטאם, שנאמר (ויקרא יט, יז): "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא". השני, הצלת אנשים והחברה בכללה מידי אנשים וגופים מושחתים, שנאמר (ויקרא יט, טז): "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ", ומצווה זו כוללת גם הסרת מכשולים ומניעת נזקים מהזולת. השלישי, הערך המוסרי של הוקעת רשעים ומעשי עוולות, כדי לתקן את החברה (שערי תשובה ג, ריח; חפץ חיים י, ד).

היסוד הראשון להיתר: התועלת הציבורית

נמצא אם כן, ששני יסודות להיתר קיומה של תקשורת מבקרת וחופשית, גם כאשר אינה יכולה להקפיד על שמירת התנאים המבוארים ב'חפץ חיים'.

הראשון: התועלת המרובה לכלל הציבור. שכן הכלל העקרוני בכל דיני לשון הרע, שכאשר יש בדבר תועלת חשובה, מותר לספר דברי גנאי על אדם אחר. כגון כדי להצילו מלהיכנס לשותפות עם אדם שיש ספק לגבי אמינותו, או משידוך עם אדם שמידותיו אינן טובות מספיק. כיוצא בזה, מותר במדינה דמוקרטית לספר לאזרחים דברי גנאי על אישי ציבור וגופים שמתנהלים שלא כראוי, מפני התועלת הציבורית הגדולה שבכך. תועלת זו נוגעת לכל אחד ואחד, שכן במדינה דמוקרטית, כל יחיד שותף בניהול החיים הציבוריים, ואם ישמע שבאחריות של שר פלוני או ראש עיר פלוני התרחשו מעשי שחיתות או רשלנות, יוכל לבחור במועמד אחר (בהזדמנות אחרת בעז"ה אבאר שדברים אלו מוסכמים גם על ה'חפץ חיים').

היסוד השני: ההסכמה הציבורית

השני: על גבי ההכרה בתועלת הגדולה שבקיומה של תקשורת חופשית, הבנה שהלכה והתבררה במשך שנים רבות תוך ניסוי וטעייה, התבססה הסכמה ציבורית רחבה בכל המדינות הדמוקרטיות לקיומה של תקשורת מבקרת, חופשית ונשכנית. להסכמה ציבורית זו תוקף דומה לתוקף של הכלל הידוע 'דינא דמלכותא דינא', שלפיו יש לממשלה זכות לקבוע חוקים ולהטיל מיסים על האזרחים, ולהעניש את מי שעובר על החוק או אינו משלם מס. ואין לטעון שהממשלה גוזלת את האזרחים בכך שהיא מטילה עליהם מס, ופוגעת בזכויותיהם בעת שהיא קובעת חוקים ומענישה את מי שעובר עליהם, מפני שכלל האזרחים הסכימו למחול על חלק מזכויותיהם כדי לקיים שלטון, שאילולא כן החברה תתפורר ואיש את רעהו חיים בלעו. ואומנם אזרחים שנפגעים מנחת זרועו של השלטון מתמרמרים עליו, אולם הם אינם מערערים על סמכותו, שכן גם הם מודים ומסכימים שעדיף שיהיה שלטון על פני התוהו ובוהו שעלול לשרור בלעדיו, ובכך הם מעניקים לממשלה את הזכות לקבוע חוקים ולגבות מיסים.

כיוצא בזה, החברה ככלל הסכימה שכדי לקיים שלטון דמוקרטי שמעניק יותר זכויות וחירות לאזרחים ופחות פוגע בהם, יש הכרח לקיים תקשורת חופשית ונשכנית, שתגן על האזרחים מפני בעלי שררה וכוח שיכולים לפגוע בהם. ואף שכמעט תמיד אלה שנפגעים מהתקשורת חשים שעשו להם עוול, הם עדיין מסכימים לעיקרון שצריך תקשורת חופשית. במצב כזה, כל אדם שמחליט להיכנס לפעילות ציבורית, מסכים בכך לחשוף את עצמו לביקורת תקשורתית, מפני שאלה הכללים שהחברה קבעה.

סיכום

לסיכום, גם במדינה שמתנהלת על פי ההלכה, מותר ואף מצווה לקיים תקשורת חופשית, חושפת ומבקרת, וזאת גם במקרה שהעיתונאים עצמם אינם ממלאים את תפקידם מתוך מניעים טובים, ובתנאי שהביקורת עוסקת באישים שיש לפעילותם השלכה ציבורית, והביקורת נוגעת להיבט הקשור להשפעתם הציבורית.

עדיין ראוי לברר, האם וכיצד יוכל אדם ירא שמיים לעסוק בתקשורת חופשית ומבקרת כזו על פי כללי ההלכה. על כך בפעם אחרת.

לתגובות: [email protected]