מה יקרה אם מחר בבוקר יימצא חיסון לקורונה? איזו מדינה נמצא כאן ב'שש אחרי המלחמה'? לצערי, נכון לעכשיו התשובות לשאלות האלו די מייאשות. שהרי מעבר לבעיות הבריאותיות והכלכליות, המשבר הזה חשף, כדרכם של משברים, עוד שכבות של ריק וריקבון. כשהמשבר ייעלם, נישאר עם הריקבון.
בגל א' יכולנו למצוא קצת אחווה וערבות הדדית להתנחם בהן. גל ב' לא הותיר דבר מכל זה. הוא השאיר אותנו להתמודד עם המציאות כפי שהיא, והמציאות הזו אינה מלבבת כלל: אין אזרח אחד שלא עצר לרגע לחשוב - אם כשחיפש עבודה או אחרי שהודיעו לו שהוא מפוטר, אם במהלך הסגר ואם כשפתחו אותו במהירות - על היעדר המנהיגות בכל מובניה. על חוסר שקיפות וחוסר היגיון בקבלת ההחלטות, על חוסר ההבחנה בין עיקר לטפל ובעיקר על האטימות והאדישות.
אדישות שמשמעותה השלמה וקבלת המציאות כפי שהיא, במלוא כיעורה ומיאוסה. אדישות שמשמעותה היא לחכות ולשרוד עד שמישהו אי שם ימצא חיסון, ועד אז להמשיך לשבת כמו גלמים ולהמתין לדיווחי הלילה על שיא במספר החולים החדשים.
באין מפריע, ובשל כל הגורמים שציינתי לעיל, מישהו החליט כי יש לסגור את פעילויות הקיץ של תנועות הנוער. מישהו שם מעדיף חדרי כושר, חופים ובריכות פתוחים, אך אינו מייחס חשיבות לדור העתיד, לערכי הבסיס שלנו, לנוער שינהיג את המדינה הזו בעוד מספר שנים. הוא מעדיף אותם משוטטים ברחובות או מול האקס בוקס, במקום במסגרת שמקנה להם כלים וערכים לחיים. בעוד בממשלה נשמעו ויכוחים על הנושאים לעיל, סגירת תנועות הנוער כמעט ועברה מתחת לרדאר.
השבוע החלטנו לשים לאדישות הזו סוף. בעקבות אותה אטימות, יצאנו להפגין והרווחנו שיעור קצר נוסף. הסברנו לחניכי התנועה שזה לא חינוכי להיות אדיש ולקבל הכול כגזרה משמיים. לימדנו אותם כי יש מקום להביע את עמדתנו, לבקר ולהטיל ספק. לא לקבל כל דבר כמובן מאליו, לשאול, לחקור ולברר. חובה לציית לחוקים, אך מותר לשאול: למה בריכה כן וסניף לא? למה חדר כושר פתוח ופעילויות לנוער לא? איך זה שלצאת לבילויים מותר, אבל לצאת לסניף, שבו מקבלים ערכים ומקפידים על הכללים, אסור? ואיך זה שמי שצועק יותר חזק סביב שולחן הממשלה מקבל יותר? אזרחות טובה בתפארתה.
התאגדנו יחד עם כל תנועות הנוער, דפקנו על השולחן ואמרנו שככה אנחנו לא מוכנים להמשיך. תנועות הנוער אינן מוֹתרות, הן חלק יסודי בחוסן הלאומי שלנו. כאזרחי המדינה חובה עלינו למחות לא רק כשכואב לנו בבנק, אלא גם כשכואב לנו בחינוך - אחרת איזו מין מדינה תהיה לנו? זה היה מפגן מרשים ומרגש של כל גוני החברה הישראלית, מקצה לקצה.
אולי בזכות המחאה שהולכת וצוברת תאוצה, אלה שיושבים בצומתי קבלת ההחלטות יקשיבו לדור שמבין כי את קולו אסור להעלים. הדור הזה ימשיך להשמיע את עמדתו, ומזמין את המנהיג שייקח אחריות ויקבל החלטה הגיונית לאפשר את הפעילויות החינוכיות.
תנו לתנועות הנוער גב, תנו להן לחנך גם בימים קשים, וזכרו: אלה לא מותרות – זהו בסיס החוסן הלאומי שלנו.
הכותב הוא סמזכ"ל תנועת הנוער עזרא