בתי הדין נגד גברים
זו תורה וזו שכרה?

מעת לעת מתפרסמים סיפורי חיים קשים המלמדים על אובדן הרגישות כלפי האדם העומד מול דייני בתי הדין הרבניים. הסיפור הבא הוא אחד מהם

חיים לב - ערוץ 7 , כ"ט בתמוז תש"פ

בית הדין הרבני האזורי בחיפה
בית הדין הרבני האזורי בחיפה
צילום: דוברות בתי הדין הרבניים

מסופר על אברך שמילא כריסו בש"ס ובפוסקים וביקש להפוך לרב ומורה הוראה בישראל. לימים הוא הגיע לרבי ברוך פרנקיל תאומים, בעל ה"ברוך טעם" שכיהן כרבה של העיירה לייפניק בצ'כיה כדי להיבחן ולקבל תעודת הסמכה.

לאחר שסיים את המבחן בהצלחה פנה אליו הרב הישיש ושאל: "אמור נא, אברך, האם הנך בקי גם בחלק החמישי של השולחן ערוך?" האברך התבלבל לרגע. הרי ידוע שהשולחן ערוך מכיל רק ארבעה חלקים.

נענה הרב ואמר: "החלק החמישי הוא החלק שלא כתוב, ובו לומדים כיצד לנהוג ברגישות ובפקחות מול בני האדם"...

נדמה אפוא שב-2020 לא מעט דיינים בישראל איבדו את התמצאותם בחלק החמישי של שולחן ערוך.

מעת לעת מתפרסמים בכלי התקשורת עוד ועוד סיפורי חיים קשים המלמדים על אובדן הרגישות כלפי האדם העומד מולם, על סירוב 'להגדיל ראש' ולהעניק פסקי דין 'מחוץ לקופסה' שיבטאו את החשיבות הגלומה בחתירה המתמדת לעשיית צדק.

לאחרונה הגיע לכותב השורות פסק דין העוסק בדיני מזונות המשקף את אטימות בתי הדין כלפי אבות גרושים. להלן המקרה בקצרה:

לאב הגרוש שלושה ילדים. לפני שנים אחדות פסק בית הדין בהסכם הגירושין 5000 שקל מזונות לשלושת הילדים. מדוע סכום כה גבוה אם על פי נתוני הלמ"ס החזקת ילד בחודש עומדת על 1000 שקל בלבד לילד? מה גם, שאם הילדים מתארחים אצלו לפרקים הסכום קטן משמעותית.

הלאה. נביט במבחני ההכנסה. הגרוש מכניס מידי חודש 10 אלף שקל. גרושתו 6 אלף. היכן ההיגיון לחתוך את משכורתו של האב ב-50% ולהעמידו על 5 אלף בלבד בעוד שגרושתו תעבור להשתכר ב-11 אלף שקל.

מה אומר החוק? חוק המזונות קובע כי מזונות של יהודים בישראל ייקבעו על פי הדין העברי המורה כי "חייב אדם לזון בניו ובנותיו עד שיהיו בני שש". מעבר לגיל זה, תקנת חכמים היא שעל האב לזון את הילדים מכוח 'צדקה'. תקנת מועצת הרבנות הראשית ב"חרם ירושלים" קבעה את חובת האב לזון את ילדיו עד גיל 15, תקנה שהוארכה בשנים האחרונות עד גיל 18, בלא שהוטלה שום חובה מקבילה על האם, למרות השינוי שחל באורחות החיים ולמרות שהתקנת תקנה כזו היא לחלוטין בסמכותה של מועצת הרבנות הראשית.

בשעה שבתי הדין הרבניים נוהגים כך, שינה בג"ץ לפני שלוש שנים את מגמת הפסיקה בבתי המשפט למשפחה שעד אז היתה דומה, וקבע בפסיקה תקדימית שגובה דמי המזונות ייקבע בהתאם ליחס הכנסותיהם של ההורים ולחלוקת זמני השהות עם הילדים.

כלומר, אם האב משתכר באופן המאפשר לו לתת מזונות בגובה ההולם את דרישת הצד השני, הוא ייאלץ לתת. אך אם מבחני ההכנסה מלמדים אחרת – הוא לא יידרש לתת.

הגרוש דנן הגיש בקשה לדיון חוזר, אך דייני בתי הדין הפתיעו והכריעו כי עליו להמשיך לשלם את דמי המזונות העומדים על מחצית מהכנסותיו. למה? הרי הסכום הזה אינו עומד במבחן ההכנסה? לדייני בית הדין פתרונים.

יתירה מכך, לאורך הדיון ביקש האב לקבל משמורת משותפת ולאחר הבאת תסקיר של עובדת סוציאלית. אולם בית הדין לא נענה לבקשה.

"אני אדם דתי וערכתי את הסכם הגירושין בבית הדין", מספר לי חברי הגרוש. "אבל אולי טעיתי. התברר לי שבבית המשפט לענייני משפחה מתחשבים יותר בגבר ודמי המזונות סבירים. כמה כואב לי לחשוב שמעתה אמליץ לכולם לא ללכת לבית דין אלא לבית המשפט לענייני משפחה".

במהלך עריכת הכתבה נתקלנו בשני מקרים נוספים המשקפים את הצידוד האבסולוטי של בית הדין לטובת האשה.

במקרה אחד גובה הכנסות שני בני הזוג זהה לחלוטין. למרות זאת פסק בית הדין כי על הגבר לתת מזונות לשני ילדיו בגובה של 3700 אלף שקל. במקרה אחר הכנסות הגבר היו קטנות בהרבה מהכנסות האשה. למרות זאת השית בית הדין על האב תשלום מזונות של 2000 שקל לטובת ילדו.

עולם הפוך ראינו. בית המשפט 'הליברלי' מוכן ללכת אחר קול ההיגיון למרות היעדר הפופולאריות במגרש הפמיניסטי ודווקא בתי הדין הרבניים ומועצת הרבנות הראשית מסרבים לתת את הדעת למספרים המספרים את הסיפור, ולמציאות החיים. אפשר להתווכח ולהתדיין אודות חוקיות הפסק. רגישות ואמפתיה, 'חלק חמישי' של שולחן ערוך, וודאי שאין כאן.

כמה כעס וביקורת וזלזול סופג בית הדין והדיינים בעקבות הפסקים הללו. כמה כואב לראות ששם שמיים מתחלל שאנשים שומרי תורה ומצוות מעדיפים להתדיין בבית משפט על פני בית הדין. כמה חבל.

מהנהלת בתי הדין הרבניים נמסר: "בקשנו מהמערכת למסור לנו את פרטי התיק כדי לבחון את הדברים לעומקם, אולם לא נעננו ולפיכך לא נוכל להתייחס לטענות. ההחלטות בכל תיק ניתנות באופן של כל מקרה לגופו בהתאם להקשר הספציפי".