"אנשים מחפשים קינות על השואה גם מתחת לאדמה", אומר הרב משה ליכטנשטיין, ראש ישיבת הר עציון,, אבל את הקינות שיש על החורבן הם לא אוהבים לומר".
הפתרון, אליבא דרב משה, הוא להנכיח יותר את החורבן בחיינו מבחינה רגשית, ואת הראיון הזה אנו מקיימים לרגל יציאת ספר חדש שהוא ערך – "בכה תבכה בלילה – על הקינות לתשעה באב".
הספר הינו כרך חדש בסדרת 'מאוצר הרב' שמאגדת את הגותו וכתביו של הרב סולובייצ'יק, סביו של הרב משה. "המהדורה האנגלית יצאה לפני 15 שנה" הוא מספר, "והיא התבססה על הקלטות. בתרגום לעברית של הסדרה נתנו קדימות לספרים שהתבססו על כתבי יד, ועכשיו, הגיעה תורו של הספר הזה".
זהו הספר הראשון של סבו שהרב משה עורך. "למהדורה האנגלית היו צרכים אחרים, קהל יעד אחר, והיה צריך לעשות המרה משמעותית במעבר לעברית, ואני חשבתי שאני יכול לעשות את זה. הייתי שם, הרגשתי מספיק בנוח, ויצא שבמקרה הזה אני הייתי האיש המתאים למשימה".
כשאני מנסה לגשש אם יש עוד ספרים של סבו באופק, הרב משיב שרוב מה שאפשר להוציא כבר יצא לאור, אולי חוץ מספרים בודדים. מהספרים המעטים שקראתי, אני אומר לרב משה, וגם מהתדמית הציבורית שלו, הרב סולובייצ'יק נתפס כדמות קצת טראגית. אתה, כנכד ומי שבקיא בתורתו, מסכים להגדרה הזאת?
"נאמר זאת ככה" הרב משה צוחק, "הכתיבה שלו הייתה קיומית, וטרגדיה היא ללא ספק רגש קיומי". "להפתעתי" הוא מוסיף, "בספר החדש יש נימת נחמה לא מבוטלת. יש כמובן את כל החורבן והטרגדיה של תשעה באב, אבל המוטיב החוזר הוא שאמנם המקדש חרב אבל הזיקה לקב"ה שהוא ייצג עדיין קיימת וזה מה שחשוב".
"התפיסה הזו, שמה שהכי חשוב זה יחסי ישראל והקב"ה, מעוגנת במגילת איכה. המגילה לא מסתיימת במילים "השיבנו ה' לציון ונבנה את המקדש" אלא ב"השיבנו ה' אליך ונשובה". בתשעה באב מתאבלים על חורבן הבניין, אבל בעיקר מציינים את שמירת הקשר, ולכן הספר של סבא פחות מתמקד בבניין המקדש, ויותר בניכור שבין הקב"ה לעם ישראל".
ובנימה אישית, אני מחזיר את הרב לדבריו מההתחלה, למה לאנשים קשה להתחבר לקינות?
"אף פעם לא שמעתי בן אדם שמחפש קולא ליום הזיכרון או ליום השואה" הוא עונה, "אבל פוסקים מקבלים כל הזמן שאלות ממי שמעוניינים לקבל הקלות לספירת העומר ושלושת השבועות. "האם אפשר להקל בשביל מוזיקה כזאת?", "האם אפשר להקל באירוע כזה?" וכן הלאה".
"למה? כי ביום השואה והזיכרון אנחנו רוצים לבטא את הרגש של העצב, להיות עצובים, אבל בבין המצרים וספירת העומר אנחנו מרגישים שההלכה כופה עלינו מגבלות שמבחינה רגשית אנחנו לא שם".
"אנחנו חיים כרגע בעולם בלי מקדש" מסביר הרב למה 'אנחנו לא שם', "וזה יוצר נתק נפשי כיוון שאנחנו לא מכירים איך נראה עולם עם מקדש. בנוסף, האנשים שנרצחו, ולא משנה אם זה בחורבן הראשון, השני או מסעי הצלב, גם ככה היו מתים בגלל הזמן שעבר, אז קשה לנו להזדהות עם הטרגדיה הזו".
"אם היינו מבינים שחיים שקפאו מזמן קפאו לנצח, וזה לא משנה אם מי שנרצח בגיל 13 היה נער באושוויץ או הבן של רבי ישמעאל ברומא, היינו מזדהים הרבה יותר. צריך לעשות מאמץ משמעותי בשביל להגיע לרגש הפנימי המתאים, ואז ממילא נוכל להגיד קינות".