משפט חוזר לזדורוב?

כידוע תלויה ועומדת הבקשה למשפט חוזר של זדורוב בפרשת רצח תאיר ראדה ז"ל. ניתוח סיכויי הבקשה מצריך עיון מדוקדק בעילות למשפט החוזר ובראיות הקיימות בתיק לרבות אלו שנוספו מאז הרשעתו החלוטה בבית המשפט העליון ב23.12.2015.

דיון מפורט כזה יימצא בע"ה בספרנו העומד לצאת לאור בקרוב. ברשימה זו נבקש לבחון אם קיימים טעמים א-פריורים כלליים התומכים בבקשה למשפט חוזר ללא תלות בשאלת הראיות והעילות הספציפיות. אכן לדעתנו קיימים טעמים כאלו , ואלו הם:

ראשית, זדורוב הורשע ברצח- לטעמנו, ככל שהעבירה חמורה יותר כך נחלש יותר עיקרון סופיות הדיון ביחס לעיקרון ההגנה על חפים. עבירת הרצח היא אחת העבירות החמורות במשפט הפלילי והעונש שנגזר על זדורוב הוא מאסר עולם כעונש חובה. יש לקחת בחשבון בשקלול הכולל את חומרת העבירה כטעם חזק במיוחד לעיון זהיר בבקשה ובמקרה גבול לקבלתה , הכל כמובן בכפוף לשיקולים האחרים.

שנית, זדורוב ריצה חלק משמעותי מעונשו-נכון לכתיבת שורות אלה זדורוב ריצה 14 שנות מאסר. בישראל מאסר עולם אינו כלשונו "לעולם" אלא על פי הפרקטיקה עונשו של אסיר עולם נקצב. שאלת העונש הראוי אינה מדע מדויק ואין בידינו תיאוריה בדבר העונש הראוי, למצער לא כזאת שמוסכמת בין מומחים, שניתן לגזור ממנה את אורך המאסר המדויק הראוי עבור רצח בנסיבות האלה. לדברי היועץ המשפטי לממשלה לשעבר מני מזוז בעבר העונש הלכה למעשה על עבירת הרצח היה בין 12 ל- 14 שנות מאסר.

למשל המורשעות ברצח מלה מלבסקי אביבה גרנות ז"ל וחוה יערי ריצו הלכה למעשה 14 שנות מאסר. לא למותר לציין שגם תחושות הציבור בדבר העונש הראוי אינן אינדיקציה לנכונות האובייקטיבית המוסרית של העונש. עובדה היא כי בעבר סברו בישראל שזהו עונש הולם עבור רצח. אין ספק כי 14 שנות מאסר הן עונש כבד בפני עצמו כשמתעלמים משיקול ההלימה ביחס לחומרת העבירה. גם אם נניח כי עונש זה אינו מספיק עבור רצח, למצער לא בנסיבות של רצח תאיר ראדה ז"ל, הרי שככל שהנאשם ריצה עונש משמעותי וכבד הרי שעובדה זו מחלישה את עיקרון סופיות הדיון ובמיוחד לאור הטיעון שאכיפה והרתעה הם חלק ממה שעומד בבסיס עיקרון סופיות הדיון.

ריצוי של 14 שנות מאסר טומן בחובו מידה לא מבוטלת של אפקט הרתעתי, אפקט מניעתי ואפקט גמולי . על כן מתקיימת כאן תרומה לאכיפת המשפט הפלילי ולמשפט צדק, גם בהנחה שמשפט חוזר יגרור זיכוי שגוי. אין דין מצב שבו מורשע ברצח ריצה 14 שנות מאסר כדין מורשע ברצח שכלל לא החל לרצות את עונשו, לא מבחינה תועלתנית, לא מבחינת השגת מטרת המניעה הספציפית והפחתת מסוכנות המורשע, לא מבחינה ההרתעה הכללית ולא מבחינה גמולית. לכן, באיזון בין עיקרון ההגנה על חפים לבין סופיות הדיון יש לקחת בחשבון ריצוי זה של העונש.

שלישית, ההרשעה בבית המשפט העליון הייתה ברוב דעות- פסק הדין שדחה את ערעורו של זדורוב נפסק תוך חילוקי דעות בין השופטים ברוב דעות כנגד דעתו החולקת והמזכה של השופט דנציגר. העובדה כי השופט דנציגר פסק כי זיכויו הוא "כפסע מהרשעה" אינה צריכה להוות טעם לדחיית המשפט החוזר, אלא להיפך-לקבלתו. מצב גבולי שהוא כפסע מהרשעה הוא מצב המחייב זיכוי ולכן משמעות חוות דעתו של השופט דנציגר היא כי מבחינה מקצועית הוא חלק על חבריו להרכב.

ככל שקיימים חילוקי דעות מקצועיים בהרכב הנחשף למלוא חומר הראיות הרי שבכך נחלשת עוצמת ההרשעה במובן זה שההסתברות לנכונותה כהסתברות מסדר שני נמוכה יותר, כלומר דעת מיעוט מגדילה את ההסתברות לפיה ההסתברות לאשמה שכבר נקבעה היא שגויה מאחר ששופט מקצועי (כאן של בית המשפט העליון) ישב בדין בתיק הרלוונטי וסבר לפי מיטב שיפוטו המקצועי שיש מקום לזכות.

רביעית, במקרה זדורוב הייתה התנגדות ציבורית חסרת תקדים להרשעה ולנימוקיה. ההתנגדות הייתה הן בקרב הציבור הרחב והן בקרב ציבור המשפטנים לרבות אלו שתחום מומחיותם המקצועי הוא דיני ראיות . להתנגדות זו לדעתנו חשיבות רבה משום שהיא לא הייתה אך תוצר של תחושת עוול שאינה מיוסדת על בחינת הראיות, אדרבא בחלקים לא קטנים שלה היא עוגנה בקריאה ניתוח וביקורת טעמי בית המשפט .

יש לייחס להתנגדות האמורה ערך לא מבוטל אפוא בשיקול הדעת האם לקיים משפט חוזר , וזאת בשים לב שהרשעתו של זדורוב בוססה על מקבץ ראיות נסיבתיות ( לצד הודאותיו) ועל בסיס מקבץ הנחות שיפוטיות של שכל ישר וניסיון חיים בהם לשופטים אין יתרון מובהק על פני האדם מן היישוב ,או מומחה בתחום. בנוסף יש מקום לעיין בטעמי ההתנגדות הזו גם בכדי לבטא ולקדם את אמון הציבור בשפיטה ובמערכת המשפט

פרופ' דורון מנשה הוא פרופסור חבר הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת חיפה

איל גרונר הוא תלמיד מחקר, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת חיפה