חורבות שא-נור
חורבות שא-נור צילום: חומש תחילה

שלהי קיץ תשס"ה. אני בת 21 עם תינוקת בת 4 חודשים. תושבת קדומים שבשומרון.

תאריך החרבת גוש קטיף וצפון השומרון הולך ומתקרב, וההבנה הקשה מנשוא - מחלחלת פנימה.

בעלי מבקש שנלך לגור בשאנור הקרובה, במתחם אוהלים. המטרה: לחזק את התושבים ולעבות את כח האדם.
למען האמת, המחשבה על חום ואוהל לא נוחה לי בכלל. קשה לי להסכים. אך בסופו של דבר אני מתרצה ומחליטה שלא להמשיך לשהות בביתי בזמן שאחי עומדים בפני גירוש מבתיהם.

התקופה קשה. הכאב החותך את הלב רק מוסיף לקושי הפיזי. חם לי. חם מאד. מידי פעם אני נכנסת לרכב ומדליקה את המזגן כדי להתקרר מעט. אני עם תינוקת בת 4 חודשים שקשה להניח על הקרקע מבלי שתתמלא כולה בעפר ואבק.

אבל כל הזמן אני חושבת לעצמי: "את תכף חוזרת הביתה. יש כאן משפחות שתכף מגורשות לרחוב"

הימים עוברים.
תשעה באב.
כל הנשים מתקבצות במבנה המעון כדי לשהות בקור המזגן ועם משחקים עבור הילדים.
הרב לבנון שליט"א מוציא פסק מבעוד מועד לגבי נשים מיניקות וההקלות לפי המצב.

אנחנו יושבות על הרצפה.
גופינו נשבר מהצום. אבילות על חורבן הבית שהיה ועל החורבן המתקרב.
ליבנו נשבר מהחרב המונפת על אחים שלנו. אחים שלא חטאו ולא פשעו. אחים הראויים לתהילה על שבגופם הם מגינים יום יום על אזרחי ישראל

ועכשיו הם נזרקים לכל הרוחות.

הימים ממשיכים לעבור. ערב הגירוש והחורבן מגיע.
חלק מהגברים, ובינהם בעלי, מתבצרים יחד עם הרב דב ליאור שליט"א על גג אחד המבנים המרכזיים שבישוב.
וכי איך יוכלו ללכת מרצון?

האם יעלה על הדעת שחתן המְצֻוֶּוה להיפרד מאהובתו לעולמים - יקום וילך ככה סתם? הגוף לא מסוגל. שיקחו אותם, שיסחבו. מרצון - בלתי ניתן ללכת.

הנשים מתפזרות בבתי התושבים. רובן, ואני בתוכן, לא רוצות להיסחב מטעמי צניעות. אני הולכת לישון על מזרון באחד החדרים. מולי אשה נוספת. ביננו ישנה בשלוה בתוך העגלה, בתי בת ה-4 חודשים.
האם היא מבינה? האם היא קולטת? האם היא יודעת באיזה שבר הושברנו?

ראש ממשלה שהתעוורו עיניו ונאטם ליבו, וכל כולו נהיה שיגעון. מְצַוֶּוה הוא על חייליו ופקודיו לגרש המוני יהודים מבתיהם ולהחריבם עד היסוד. איך?

איני זוכרת אם ואיך הצלחתי לישון.
השמש זורחת 
והלב כבד. 
והגוף כבד. 
והעיניים כבדות. 
ודומעות.

אבל כל הזמן אני חושבת לעצמי:
"את תכף חוזרת הביתה.
יש כאן משפחות שתכף מגורשות לכלבים"!!

דפיקה בדלת.
ואחת אחרי השניה, אנחנו נאלצות לצאת מהבית.
ומה עובר על בעלת הבית??? לא מצליחה לדמיין. 
איך, למען ה'?? איך קורה כדבר הזה??

אני יוצאת. שורת חיילים מימיני. שורת חיילים משמאלי.
ואני ביניהם.
צעקה לא מתוכננת בוקעת מפי:
"מה אתם עומדים ככה ומסתכלים??? איך אתם לא מתביישים"???
כוחות של רוע.
מכושפים.
היפנטו אותם. 
העבירו אותם מסע פסיכולוגי אכזרי שכמעט לא היה ניתן להתנגד לו. 
קורבנות בעצמם.

חובה היה לצעוק עליהם, לנער אותם, שלא יחשבו אפילו לרגע דל, שמה שעשו הוא דבר שניתן לקבל אותו.
שלא חלילה יעשו זאת שוב.
אבל האשמה מופנית לראשי המכונה המשומנת שלא כושפו. ולא עברו מסע פסיכולגי אכזרי. אלא הלכו בעיניים פקוחות, ביודעין ובמכוון, להרס וחורבן ופגיעה אנושה ובלתי ניתנת לריפוי של אחים שלהם - אחים בדם. בגדו בהם ובגדו בארץ שלהם. 

אני מגיעה לאוטובוס. התינוקת שלי ביד אחת. את העגלה אני מובילה בידי השניה. ליד האוטובוס ניצב שוטר, ובפנים נעימות הוא מציע לי עזרה לקפל את העגלה.
"לא"!!! אני נזעקת. שוב, מבלי שתכננתי כלום,
"לא צריכה עזרה! העזרה הכי גדולה היא שלא תתן יד לדבר הזה"!!
ויודעת שזה חתום ומוגמר.
ומצליחה לקפל את העגלה בכוחות עצמי, והאוטובוס נוסע. נסיעה קשה ועצובה. מידי פעם החלונות נפתחים והמגורשים זועקים לעבר כוחות הגירוש והחורבן.
הזעקות שלהם נותרות באויר ומגיעות עד כסא הכבוד. רק הקב"ה יוכל לנחמם.

מגיעים לכפר הרוא"ה. עייפים, פיזית ונפשית. קשה לי מאד.
טלטלה עצומה.

אבל כל הזמן אני חושבת לעצמי:
"את תכף חוזרת הביתה.
יש כאן משפחות שחרב עליהן עולמן"!!!

מגיעה לבית הורי, לנוח אחרי הטלטלה הקשה. זמן קצר אח"כ מגיע בעלי.
בערב אנחנו חוזרים לביתנו בקדומים.
עייפים. עצובים.
יודעים שעשינו כל שביכולתינו,
ולו רק לחזק את אחינו.
שידעו. אחים אנחנו. 

והדחפורים? עובדים במרץ.
ומסתבר שבתוכם יושבים בני אדם. עם לב. לב שכרגע, כך נראה, הפך לאבן.

"זְכֹר ה' מֶה הָיָה לָנוּ הַבִּיטָה וּרְאֵה אֶת חֶרְפָּתֵנוּ. נַחֲלָתֵנוּ נֶהֶפְכָה לְזָרִים בָּתֵּינוּ לְנָכְרִים"...

"עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם"