יאיר יעקבי
יאיר יעקביצילום: שלומי יוסף

הבן הגדול שלי תכף בן 7, ובהיותו נצר לשושלת יקית מפוארת, הוא מוצא לנכון לסגור מראש כמה שיותר פינות כדי שלא יהיו אי־הבנות בעתיד. לראיה, משפט ששמעתי ממנו השבוע: "אבא, כשאני אהיה גדול אני לא רוצה להיות על במה כמוך". כי למה ללכת סחור סחור אם אפשר לגשת ישר לנקודה.

"גם אני לא רוצה שתהיה על במה כמוני", עניתי לו באותה מידה של כנות. קודם כול כי בואו, גם אני כבר לא כל כך על הבמה. אבל בלי קשר, אני ממש לא צריך את התחרות. סך הכול אני אמור לפרנס משפחה שלמה עם משלח היד הזה, והדבר האחרון שאני צריך זה עוד יעקביני שירקוד על המותג ויפצל את הקהל.

"אתה לא חייב לדעת כבר עכשיו מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול, יש לך עוד זמן", ניסיתי להרגיע אותו. אבל היקה הקטן כבר נתפס לעניין.

"אבל איך יודעים מה רוצים להיות?" הוא שאל.

"אפשר ללכת ליועץ תעסוקתי".

"מה זה יועץ תעסוקתי?".

"זה מישהו שהתפקיד שלו זה לעזור לך להחליט מה לעשות בחיים. גם אבא הלך ליועץ תעסוקתי פעם".

"ומה היועץ עשה?".

"הוא לקח מאבא אלף מאתיים שקל", עניתי.

"ומה עוד?".

"הוא עשה לאבא כל מיני מבחנים שמהם אפשר ללמוד מה מתאים לכל אחד לעשות".

"מה למשל?".

"למשל הוא ביקש מאבא לצייר עץ".

"לצייר עץ זה קל, מה הבעיה?".

"נכון שלצייר עץ זה פשוט, אבל השאלה היא איך מציירים אותו. הכי חשוב, חמוד, תמיד לצייר שורשים ופירות. אתה לא רוצה שיגידו שאתה פסיכופת".

"אתה ציירת את העץ שלך עם שורשים ופירות?".

"כנראה לא מספיק".

"מה עוד עשית שם?".

"עשיתי משהו שנקרא גרפולוגיה, זה אומר שאתה כותב משהו ולפי כתב היד אפשר ללמוד על האישיות שלך".

"ואפשר לכתוב כל מה שרוצים?".

"כן, זה לא משנה".

"מה אתה כתבת?".

"כתבתי, 'אני לא מאמין בגרפולוגיה'".

"ומה היועץ אמר?".

"הוא אמר שרואים מהכתב שאני חוכמולוג".

"אני לא רוצה להיות חוכמולוג, אבא".

"יכול להיות שמאוחר מדי, בן".

"אז מה היועץ אמר שאתה צריך לעשות?".

"הוא אמר שאני צריך ללמוד מערכות מידע", הסברתי.

"אבל אבא היה אמור להיות רופא", התערבה אשתי בשיחה, "פעם אבא היה מאוד חכם".

שימו לב לשימוש הנדיב בלשון עבר.

"סבתא שושי אמרה לאבא תמיד שעם ציונים כמו שלו הוא צריך ללכת להיות רופא", הסבירה היעקבינית, "ובאמת, הוא התקבל לריאיון באוניברסיטת באר שבע".

"ואיפה עוד?" שאל הילד.

הזדרזתי לקחת את מושכות הדיון חזרה לידיי.

"אבא התעקש שאם יאיר יעקבי ילמד רפואה, זה יהיה רק בבאר שבע", הסברתי.

"האוניברסיטאות האחרות הסכימו עם אבא", השלימה אשתי.

"אז התקבלת ללימודי רפואה בבאר שבע?" שאל היעקביני הצעיר.

"לא", עניתי, "אבא הלך לריאיון, ובריאיון הוא גילה יחד עם המראיינים שהוא בכלל לא רוצה להיות רופא".

"שוב לא ציירת מספיק שורשים?" שאל הילד.

"לא לא, שם לא היה צריך לצייר כלום. רק להסביר למה אתה רוצה להיות רופא", אמרתי.

"ומה?" שאל הילד.

"ומסתבר ש'כי ככה אמא שלי אמרה' לא הייתה התשובה שהם חיפשו", הסבירה היעקבינית, חדה כתער.

"אז מה עשית, אבא?".

"הייתי מורה לאנגלית בישיבה תיכונית שלוש שנים, ואחר כך למדתי מערכות מידע כמו שהיועץ אמר".

"וזה באמת התאים לך?".

"כמעט כמו רפואה", מלמלה אשתי.

"והיום אתה אוהב את מה שאתה עושה?" שאל הילד.

"מאוד מאוד", עניתי בכנות, "ובתקופה הזו באופן כללי, אתה יודע כמה אבא מתגעגע להופעות".

"בגלל שהן היו נופלות בדרך כלל בזמן שצריך לקלח ולהרדים אותנו?". הילד חד.

"זה באמת בונוס רציני, לא אשקר לך", הודיתי, "אבל לא רק בגלל זה".

"אבא, גם אני רוצה לעשות משהו שאני אוהב כשאהיה גדול", אמר לבסוף, בישורת האחרונה של התחקיר.

"אני חושב שזה רעיון מצוין", עניתי.

"ואם זה לא ילך, אז אני פשוט אעבוד במשהו שאפשר להרוויח ממנו כסף קל בלי להתאמץ יותר מדי", הוא הסביר בגאווה.

"מה למשל?" שאלתי.

"יועץ תעסוקתי!" הוא ענה, מבסוט.

"נו נו, יעקביני", חייכתי, "אמרתי לך שאתה חוכמולוג".

[email protected]