1. בכל שנה, בתשעה באב, במשך אלפי שנים, התאבל העם היהודי על חורבן ירושלים והמקדש. על התאריך הזה העמסנו את כל צרותינו הלאומיות והאישיות, כעם וכיחידים. שבנו וחזרנו על סיפורי החורבן, פיוטי העצב, שם ישבנו גם בכינו בזוכרנו את ציון. הזיכרון הזה שמר אותנו בגלויות השונות שאליהן הושלכנו. התקווה שיום אחד נשוב הביתה, לציון. בכל עם ובכל דת מברכים על המזון. אבל אצלנו המציאו "פטנט": "תודה רבה אלוהים על המזון, אבל אל תשכח לבנות את ירושלים". כך כל יום, במשך אלפי שנים. חכמינו לימדו שכשם שאי אפשר לאדם לחיות ללא מזון, כך אי אפשר לעם לחיות ללא ירושלים. 2. עבורי כשגריר, תשעה באב השנה הוא אירוע מיוחד יותר משנים קודמות. הפעם אני נמצא ברומא, ולא רק ברומא, אלא בשער טיטוס, שנבנה לכבוד הניצחון ההוא על ירושלים בשנת 70. השער הזה נמצא באמצע הדרך בין הקוריה, בניין הסנאט הרומי, לבין הקולוסאום, שנבנה מכספי השלל של המלחמה. סמליות מרתקת. מצעד הניצחון, הטריומף, היה השיא בחגיגות הניצחון. לאחר שסבבו ברחובות הראשיים של רומא, הם הגיעו הנה, לווייה סקרה – הדרך הקדושה – עד למקדש של יופיטר, האל הראשי של רומא, ששם הקריבו לו קרבנות וחגגו עם הציבור. 3. יוסף בן מתתיהו, שהיה מפקד הגליל במרד הגדול, ולאחר מכן נשבה והצטרף למלוויו של טיטוס, תיעד עבורנו את המלחמה ותוצאותיה בספרו "תולדות מלחמת היהודים ברומאים". הוא קיבל אזרחות רומית ושם חדש: יוספוס פלוויוס. יוסף היה עד ראייה למצעד בפעם הראשונה בחייו. זה התיאור המפורט ביותר שנשאר לנו מהתקופה. הוא כותב על זה כאילו היה תייר; לא מסגיר את תחושותיו האישיות, מה הרגיש כשראה את המנורה והשולחן של המקדש ששם שירת ככוהן עם אחיו. ********** נקרא מעט בספר: "לאחר מסע הניצחון של טיטוס באזור (אנטיוכיה וכו'), החליט להפליג לאיטליה. הוא שילח את ליגיונותיו למקומותיהם; מקרב שבוי המלחמה בחר בשני המנהיגים של המרד, שמעון ויוחנן, ויח' אתם ברר לו עוד שבע מאות איש אשר התבלטו בקומותם וביפי תוארם... להציגם בתהלוכת הניצחון..." "ימים לא רבים אחר כך החליטו (האב ובנו, אספסיאנוס וטיטוס) לערוך תהלוכת ניצחון משותפת אחת לניצחותיהם... ביום המיועד לא נשאר איש מכל ההמון העצום של תושבי העיר בביתו; הכל יצאו ותפסו על פיסת קרקע שיכלו לעמוד עליה..." "המון האנשים שהוליכו את השלל הולבשו בבגדים מיוחדים, מעוטרים בעיטורים מדהימים בעושרם. אפשר היה לראות שאפילו המון השבויים לא חסרו קישוטים, ושלל הצבעים של בגדיהם ויופים העלימו את מראה גופם הנשחת, שאינו נעים לעין..." "תמונות רבות הציגו מראה חי של המלחמה על שלביה השונים: כאן אפשר היה לראות ארץ משגשגת הופכת לשממה... אנשים במנוסתם... אחרים הנלקחים בשבי... לפידי אש מושלכים על המקדשים, בתים נהרסים על יושביהם; ואחרי השממה והסבל הרב, נהרות שזורמים לא באדמה מעובדת... אלא בארץ שכל מרחביה עולים באש. שכן כל אלה היו... מנת חלקם של היהודים..." "עם שחר יצאו אספסיאנוס וטיטוס, עטורים זרי דפנה ועוטים את גלימות הארגמן המסורתיות וצעדו את הסטווים של אוקטוויה" (שם עמדה הבמה שהוכנה לכבודם, ומשם החלה התהלוכה" "...ככלל, שלל המלחמה נישא בשפע רב, אך מכל אלה משך את העין במיוחד השלל אשר נלקח מבית המקדש בירושלים: שולחן זהב שמשקלו כיכרות רבים ומנורה העשויה גם היא זהב טהור... אחריהם, ואחרון לחפצי השלל, נישא ספר התורה של היהודים" (שנשמר כנראה בספריית בית המקדש בירושלים)". עד כאן יוסף בן מתתיהו. ********* אגב, "הסטווים של אוקטוויה" - המקום שממנו החלה תהלוכת ההשפלה של שבויי יהודה - נבחר בנסיבות ההיסטוריה, לאחר כ-1500 שנה, למקום הגטו היהודי ברומא. אכן, סמליות מרתקת. 4. אם היינו שואלים אחד משבויי יהודה המעונים שהובלו בסך, בינות להמון שלעג וביזה אותם: יהודי, מה החלום שלך? היה עונה ללא ספק: "בשוב ה' את שיבת ציון – היינו כחולמים"; לשוב הביתה ולקומם מחדש את חורבות ירושלים והארץ. הוא היה חוזר על שבועת גולי בבל מהחורבן הראשון: "אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני; תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי; אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי". מאז חזרנו על השבועה הזאת שוב ושוב, ברגעי שמחה ואבל. הבטחנו לעצמנו, שאם לא אנחנו נחזור, אז ילדינו; ואם לא הם, אז צאצאיהם. אם לא היום, אז מחר, או מחרתיים; ואם לא מחרתיים אז בעוד אלף או אלפיים שנה, אבל בסופו של דבר נחזור הביתה, כי יש תקווה לאחריתנו. היום באתי כשגריר ישראל לומר לשבויי יהודה שרוחם מרחפת פה, ושסמלי עצמאותם – עצמאותנו – חקוקים פה על האבן: קיימנו את ההבטחה. עם ישראל חי. עד כאן. ובבניין ציון ננוחם. חיבוק מרומא. תודות (Grazie mille) לרשות הפארק הארכיאולוגי של הקולוסאום Parco archeologico del Colosseo