מגוש קטיף עד בלפור

שבוע טוב חברים!

תרתיחו מים לקפה, זה קצת ארוך...

בשבוע שעבר, תשעה באב.

היה יום מאוד מהורהר עבורי. ההפגנות הסוערות, קמצא ובר קמצא, כל הדיבורים, הפוסטים, שנאת חינם, אהבת חינם, ואצלי התחיל דגדוג מוכר ורחוק מאוד איפשהו בגוף שלי.

כמובן שידעתי מתי הרגשתי ככה בפעם אחרונה.

תרשו לי רגע לחזור איתכם 15 שנה אחורה. יג' אב. בית הכנסת נווה דקלים. שעות ספורות לפני הפינוי. אין לנו כ"כ מושג מה קורה בחוץ. הכרוז מהמועצה עוד כורז מילים אחרונות של עידוד, לנו תושבות בית הכנסת, מהמשפחות שכבר פונו. המתח באוויר.

ובפנים? איך אפשר לתאר?.. כנראה שאין מילים. כמו שאומרים שמי שלא ראה את בניין בית המקדש בתפארתו לא ראה בניין יפה מימיו, אז מי שלא שמע תפילה כתפילת הנערות בבית הכנסת בנווה דקלים טרם הפינוי, לא שמע תפילה מימיו...

אני חושבת שבאותם שעות באמת ובתמים האמנתי שמשיח מגיע. תיכף. עכשיו. בלי טיפת ציניות. היינו ברקיע אחר. פשוט ככה.

כשנכנסו כוחות הצבא פנימה והבנו שזה קורה, פשוט נאלמתי דום. הייתי קפואה, מכונסת. זה לקח עוד קצת זמן עד שהתחילו לפנות. דיברו איתנו, התארגנו. כשהגיעו אלי, פשוט עמדתי. הרגליים כבדות, מסרבות לזוז. הרגשתי כאילו אני נטועה באדמה עם שני טון נעלי. ככה זה כנראה מרגיש בfreez. החיילת הביטה בי. ואני רק אמרתי: אני רוצה את ישראלה.

ישראלה הייתה חיילת שפגשתי בחוץ יום קודם, כשעוד יצאנו בצהריים לשיחות פנים אל פנים. מבחינתי היא הייתה העוגן עכשיו. הופתעתי מהמהירות שבה רצו להביא אותה בתוך כל הכאוס ששרר שם. דקה או שתיים והיא הגיעה אלי. ואני? אני פשוט נפלתי עליה, נתלתי עליה ממררת בבכי. והיא? אספה אותי לתוכה חזק חזק. לא הייתה שם שום מילה או מחשבה, רק גל גדול של בכי והתייפחות. התנתקתי לגמרי ממה שהיה סביבי. בדיעבד גיליתי שתוך כדי הצטרפו ידיים, וזרועות נוספות וחיבוק על חיבוק. וכבר לא היה ברור מי מחזיק את מי.

לא ידעתי יותר כלום, הייתי רק צריכה להרגיש לב פועם.

תמונות שהגיעו אלי כמה חודשים אח"כ סידרו לי בראש את סדר ההתרחשויות. וגם כשאני מביטה בהן היום הדמעות זולגות כמו נחל. הפצע עדיין פתוח. ומי יודע אם אי פעם ייסגר.

אבל באותו יום נסגרה אצלי דלת.

לא רציתי יותר כלום.

עזבו אותי פוליטיקה, הפגנות, אידיאלים. בזבוז של זמן. זה הרי ברור.

אמונה בעם, בארץ שלי. משהו נסדק לי שם.

המשיח, כבר הבנתי, יש לו קצב משלו.

***

יש מרווחים בודדים שבו הלב שוב נפתח ומתרגש, בעיקר במלחמות. איך אנחנו טובים בזה. הרגשת סולידריות, דאגה אחד לשני, כולם מתגייסים, לא משנה מה המרחק הפיזי, המרחק המחשבתי..

וברגע של שגרה הכל חוזר לקדמותו. נו ככה זה.

והנה שוב הדגדוג הזה. והוא לא נותן לי מנוח.

ומאידך הפחד, להיפתח שוב, להיפגע.

***

ובחזרה לתשעה באב, בעודי מדפדפת בפייס, נתקלת בפוסט של הזמרת בחסד רוחמה בן יוסף והמיזם המקסים שלה #לעורר_אהבה.

בקצרה אספר, מי שרוצה אופה עוגות, מצמיד פתק, יוצא לרחוב ונותן אותן לאנשים שהוא לא מכיר. ככה פשוט. ככה תמים. פשוט אהבה.

והרי כל מי שצם יודע שאין דרך טובה יותר להעביר את הצום אלא במטבח... זה מרגיע את הרעב. כאילו אומר לו, אני יודע, אני יודע..

ומצאתי את עצמי בשעות האחרונות של צום תשעה באב במרתון אפייה. עוגות שמרים, עוגות שוקולד, עוגיות. ותוך כדי מתחיל להתגבש אצלי הרעיון. מעורר בי רצון עז ופחד גדול בו זמנית.

מחר, יום שישי, אסע עם העוגות לבלפור.

איזה שטות!! הקול בראש אומר. טיפשה. למה לך?

הרי כמו שכבר נאמר, התקהלויות, הבעות דעה והתרגשות כבר לא בשבילי.

אבל מה? לנצח אשב על הגדר? אולי זו הזדמנות..

ושיהיה ברור, המטרה לא הייתה ללכת להפגין. אין לי דעה בעניין, ולא מרגישה מיוצגת שם, אלא פשוט להביע אהבה. אהבת חינם. כמו של ילדים בגן.

ממש ילדה קטנה!! אומר לי שוב הקול בראש. תמימה היית ותמימה תישארי.

לא הייתה לי תשובה ראציונאלית.

במקום זה המשכתי לעטוף ולהכין והלכתי לישון, מעט נרגשת, חוששת, מבולבלת.

ומרגע שקמתי בבוקר הלב רעד.

והקולות בראש הולכים ומתגברים.

ממה אני כ"כ מפחדת?

מהאנשים עצמם? מן הסתם לא. אותם אני פוגשת כל יום, בעבודה, בדרכים, חלקם אפילו חברים טובים.

פוחדת לגעת שוב בבטן הרכה, במקום הכי רגיש.

פוחדת שוב לפתוח את הלב, לתת לו להיות חשוף ופגיע.

ומה אם לא ירצו, או יחייכו בחצי חיוך מנומס. או יסתכלו עלי בתור "ההם". אז, או אז, כנראה אבכה שוב. אפגע כ"כ. אכעס על עצמי ועל הנאיבית שהסכמתי להיות.

בכל זאת כתבתי בסוף פתקים צבעוניים, קבעתי שעת שין ליציאה וצרפתי אלי את יעלה בת ה8 ואריאל בן ה5. לפני שיצאתי הסתובבתי לבעלי: תגיד לי שאני הזויה, שזה רעיון יפה אבל טפשי. הוא רק חייך.

הגענו, החננו, הלב דופק על מאתיים. אמאל'ה אני לא זוכרת מתי התרגשתי כ"כ לאחרונה. לילדים ניסיתי להסביר מה אנחנו הולכים לעשות. אבל תכלס אני בעצמי לא ידעתי. מה אני אגיד? "הי, אני לאה, קחו עוגה"?

הגענו בשעה 3. בשעה 4 הייתה מתוכננת קבלת שבת המונית.

היה עוד שקט ורגוע, אנשים יושבים, עומדים בצל על המדרכות, מדברים ביניהם.

נעצרת ליד קבוצה של חברה צעירים יושבים במעגל על מחצלת. הם מביטים בי, מחכים שאגיד משהו. טוב אין ברירה.

"הי, קוראים לי לאה וייס, ובאתי רק להביא לכם עוגה. להגיד שהלב איתכם". גם מתחת למסכות יכלתי לראות את החיוך הרחב שנפרש על הפנים. את ההתרגשות, ההתפעלות. הסברתי קצת על המיזם, ושדווקא למרות שהדעות שלנו לא תמיד תואמות, הלב מחובר.

הם בתמורה כיבדו אותנו בלימונדה, והזמינו אותנו להצטרף למעגל שלהם ולאכול יחד מהחומוס שעוד מעט יהיה מוכן. עוד נשוב.

המשכנו הלאה למאהל הקבוע שם, "שם המארגנים והאחראיים" אמרו לי. נכנסנו. מוכרחה להגיד שדי בלטנו שם בנוף בתוך כל החולצות השחורות עם המטפחת הצבעונית שלי על הראש, המדבקה על המסיכה, ושני הילדים. מיד התגודדו סביבנו. הצגתי את עצמי, אנחנו משפחת וייס, מעפרה. מעפרה?! היא מעפרה!! אמרו האחד לשני בהתרגשות גדולה. האחת ביקשה לחבק (התמרפקנו במקום), האחרת ביקשה לצלם אותנו, שאלו את הילדים לשמם, את הפתק מיד תלו על לוח המודעות ואת העוגה הכינו לפריסה. מסיבה כלשהי היה לי חשוב כל הזמן להבהיר שלא באנו להפגנה דווקא אלא רק להביע אהבה. כאילו לשמור על עצמי. וכמה אהבה קיבלנו. אוי כמה אהבה.

המון אהבה. היה להם חשוב להגיד שזו לא רק הפגנה של שמאלנים, יש פה גם שמאל וגם ימין והכל מהכל. אבל מההתרגשות שלהם כלפינו הבנתי שמהאזור הגאוגרפי שלי עוד טרם היו...

נקודה מעניינת נוספת, הרגשתי את הלחץ והתקיפות של כוחות הביטחון. הפעם הם לא היו מולי והייתי פנויה לראות כמה הם בלחץ. הם לא הסכימו לקחת עוגה. המג"בניקים כן.. רק בדרך חזרה הביתה הבנתי שאם חלילה הייתי עומדת מולם בסיטואציה אחרת, קשת רגשות שונה לגמרי הייתה מציפה אותי. מדהים מה עולה מאיתנו ברגעי דחק.

המשכנו להסתובב ולחלק את העוגות והתגובות המשיכו להפתיע ולהרחיב את הלב. אחד סיפר על חוויה שלו מימי האינתיפאדה בדרך לעפרה, שני הציעה פעילויות לילדים, אחר הסביר לי שבעצם הדעות שלנו הן אותו הדבר. הרי הוא מבקש צדק ויושר ובטח גם אני... אבל אני נצמדתי למטרה שלשמה באתי. אהבה.

חזרנו למעגל הראשון שפגשנו. דווקא יעלה משכה לשם. רצתה להקשיב לדיבורים כלשונה. ובאמת היה שם מעין מעגל שיח וכל אחד דיבר את שעל ליבו. והייתה הקשבה. וגם אני דיברתי. סיפרתי שלפני 15 שנה גם אני עמדתי פה בכיכר. וצעקנו אהבה, וביטחון. וכמה התחננו שיראו אותנו, שיקשיבו. אבל הסוף הרי ידוע. נשארנו לבד.

אחת הבחורות אמרה שכאב לה לשמוע את הדברים. נזכרה שבזמן הפינוי עמדו בחוץ אנשים עם שלטים שקיבלו את פני המפונים ועליהם כתוב: "ברוכים השבים לארץ". 'לא ראינו אתכם', היא אמרה.

דיברנו על איך אפשר להביע אמפטיה וכאב גם בלי להסכים. ועלתה השאלה שאם תהיה היום הפגנת ימין מה הם יעשו? עלתה משמעות ההפגנה ולמה אני ורבים כמוני לא מוצאים שם את עצמם. ואולי אם היה אפשר חוץ מלהוציא תסכול וכעס גם למנף למקום של יחד, אחדות אמיתית, שכולם יוכלו להרגיש בה בנוח.

המבטים המהורהרים אמרו הכל.

התיישבה על ידי אחת המארגנות שפגשתי קודם. אישה מתוקה ונעימה. סיפרה שהיא בזמנו הכינה את החיילים לפינוי. ולא מתביישת בדעותיה, ואם יש משהו שתילחם עליו זה שלכל אחד תהיה זכות לדעה משלו.

ואז התבוננו ביעלה שבינתיים מישהו נתן לה ביד גיר והיא ישבה שם על המדרכה וציירה לבבות לבבות...השאלה היא, אמרה אותה אישה, מה אנחנו בוחרים ללמד את הילדים שלנו. איך ייראה הדור הבא.

אדוות קטנות. ככה זה מתחיל, אמרה אח"כ אחת הבחורות.

ההפגנה החלה, חולקו צפצפות ואטמי אוזניים גם כן. התחלתי להרגיש שוב אי נוחות. זה הזמן שלנו ללכת. נפרדנו לשלום וחזרנו לאוטו.

***

בדרך הביתה כבר הייתי במקום אחר, מרומם.

איזו הקלה. גם שעשיתי את זה וגם שפתאום הרגשתי שהלב פחות פוחד. יותר בטוח. יותר מאמין.

אהבה.

כמה זה פשוט ולא פשוט בכלל.

להעז לאהוב

להסכים לאהוב

לאהוב.

זהירות זה ממכר.

נ"ב, מישהו פה יודע איך לתייג את המשיח?...