בוא נדבר אמת, אבל מהי האמת?

ספרה של מיטביה כהן משוטט בסערות הנפש שעל ציר החוזרים בתשובה והדתל"שים. הורים, מורים ובני נוער צפויים למצוא שם את הדמות שלהם.

שמעון כהן - ערוץ 7 , י"ד באב תש"פ

נדבר אמת
נדבר אמת
צילום: מתוך כריכת הספר

חופי הכינרת הם מקור לא מבוטל לדאגה אצל הורים רבים בתקופת הקיץ, ובדיוק בדרך לשם נפתח ספרה של מיטביה כהן 'בוא נדבר אמת' (ספריית בית אל), שעוסק במורכבות היחסים בין הורים לילדיהם, בעיקר בחברה הדתית, אבל לא רק, ובמורכבות הקשר בין צעירים לעולם ההלכה והתורה, והכול דרך עיניהם של כמה גיבורים המתבוננים על סיפור אחד כל אחד מהזווית שלו.

בשיחה שנזהרת מלחשוף פרטים רבים מדי מתוכן העלילה מספרת מיטביה כהן על הספר שאינו אלא רומן המתאר שלל דמויות על הרצף שבין בעלי תשובה לדתל"שים. "יש לנו שתי דתל"שיות, הדר ורז, שהן שונות באיך שהן עוברות את התהליך שלהן. לרז שאלות של התבוננות, לא מגדירה את עצמה כיוצאת בשאלה אלא עדיין מחוברת ליהדות לתפילות ולישוב שהיא גרה בו, ולהדר יש בעיטה מול החברה, תהליך חזק יותר של התרחקות".

כאמור, הסיפור כולו מתחיל בדרך אל חופי הכנרת ומיטביה רואב במפגשים המתרחשים שם חלק מהוויה שלא ניתן להתעלם ממנה או לברוח ממנה במחשבה ש'אצל הילד שלי זה לא יקרה', וגם היא עצמה רואה את הגעש הזה לצאת אל מציאות אחרת אצל בנותיה המתבגרות.

בדבריה מציינת כהן לשבח את ספריית בית אל שעל אף היותה נחשבת לספרייה שמרנית הייתה נכונה לשים את הדברים על השולחן, כולל את סיפור האהבה המתרחש בין דפי הספר ברגישות ובעדינות. בהקשר זה היא מציינת את דמותו של בחור בעל תשובה שנקלע גם הוא אל חופי הכנרת בתקופת בין הזמנים ומוצא את עצמו מהרהר על המקום שממנו הוא מגיע.

הספר בנוי כתמונות מבט משתנות של הגיבורים על המציאות ההולכת ונרקמת. שתי דמויות מספרות את סיפורן בגוף ראשון ושאר הדמויות מופיעות בגוף שלישי. השתיים שבגוף ראשון הן רז, שניתן להגדיר אותה כגיבורה המרכזית של הספר, ונורית דודתה. מיטביה מסבירה את הבחירה בדודה נורית ככזו המביאה בסיפורה האישי את סיפור אמה של מיטביה עצמה שנפטרה בשנה האחרונה והייתה בעלת תשובה שמצאה את עצמה בקהילת ברסלב שבסמטאות צפת ויצאה משם מבלי לעזוב את היהדות אלא מתוך בירור אישי של קשיי ההכלה במגזר החרדי.

ספרה של מיטביה מכיל את המגזרים השונים ומעלה נקודות חשיבה וחיוב גם במגזר החילוני וגם בזה החרדי ולכאורה עולה השאלה מדוע להישאר אם כן במגזר הדתי. מיטביה משיבה: "האמירה היא לצאת למסע מתוך הקשבה. אין אפשרות לברוח מהיהדות או מאלוהים גם אם אתה חי בחברה חילונית. גם אם אתה דתל"ש בתל אביב עדיין ערב שבת יהיה רגע שיודלקו נרות, וכאן מופיעה דמותו של קובי שאומר שבית כנסת והדלקת נרות אינם של דתיים בלבד".

"היה לי חשוב להגיד שאנחנו מאוד דומים. כולנו סוג של מהגרים שלוקחים את החברה שגדלנו בה ובוחנים עם מה רוצים להמשיך, מה חשוב לי, ומה דבר חיצוני שאותו אפשר להשיל מעליי. כחברה, אם נשמח ונקבל את התהליכים האלה שאנשים עוברים החברה תגיע למקום מדויק וקשוב יותר ופחות חיצוני. זה אפשרי אבל זה דורש לשים הגדרות חיצוניות בצד. זה קשה כי בת אולפנה שפתאום לובשת ג'ינס גורמת לנו לרחם על ההורים שלה, אבל זה דורש מאיתנו לזכור שזה תהליך. הרבה מהדתל"שים מוצאים את עצמם במקום אחר אחרי עשר שנים, לפעמים כשרוצים לבנות בית הם מתגעגעים ומחפשים נאמנות".

על הקהל המגוון שהיא מקבלת ממנו תגובות על הספר מספרת מיטביה כי היא מופתעת דווקא מבני נוער ש"קוראים ומתרגשים, הם רואים את עצמם. יש גם הורים של מתבגרים בין הקוראים, אימא אחת אמרה 'סוף סוף אני מבינה את הבת שלי'. מבחינתי זה ההישג", היא אומרת ומצפה לקוראים גם מקרב אנשי חינוך, מורות וראשי אולפנות.

נדבר אמת
צילום: כריכת הספר