בכל אב יש שניים. גם בכל אם. בכל אדם יש שניים – זכר ונקבה. אחד מהם יותר דומיננטי, השני – משלים. שניהם יחד יוצרים תמהיל מיוחד של אישיות שלמה.
ובהגיע היום, מוצא האיש את האישה שלו, והאישה את האיש שלה, ובאים בברית הנישואין. ומה קורה אז? מעֵבר למפגש הפשוט עם החצי המשלים של הזהות האנושית, כל אחד מהם פוגש גם את החצי המשלים בזהותו האישית, דרך האינטראקציה עם בן או בת זוגו.
הצדדים הנפשיים המודחקים יוצאים בזוגיות לאור, חווים גאולה, ואיתם – האדם כולו. בזוגיות שלמה שכזו יש זכר-שבזכר, נקבה-שבזכר, נקבה-שבנקבה וזכר-שבנקבה. חגיגה שלמה המגיעה עד עומק הנפשות, שהגיעו אל מקומן.
החיים הזוגיים אינם רק שותפות במשק בית. שורשם - שורש האנושות והעולם בכלל. איננו יודעים מה היה גובהו של אדם או צבע שערה של חוה. אבל אנו יודעים שהם נבראו כיצור אחד. וזה חשוב כי זהו המצב השורשי-קיומי שלנו. הזוגיות איננה נוצרת יש מאין – שניים שהופכים לזוג. להיפך, היא התחברות והתאמה למצב שורשי קדום. במקור אנחנו יחד. נפרדנו כדי להביא לידי ביטוי בצורה המלאה והחופשית ביותר את החצי שלנו, כדי לשוב ולהתאחד לאחד שלם ומפותח יותר מאיך שהיינו בתחילה.
'אחד' שגם ממשיך הלאה. בשוֹרת "והיו לבשר אחד" מדברת הן על תחושת האחדות של בני הזוג, הן על איחודם גם בגוף והן על יצירת פרי אהבתם, וולדם המשותף – שכיוון שנוצר משניהם, הרי שיש בו זכר ונקבה.
וכשהילדים מתווספים לסיפור – ציר חדש נפתח לתחיה: מבוגר-ילד. וכשהאב יחזור מהמשרד, יחליף חליפתו וישחק עם ילדו – לפן הילדותי שבו ישוב הצבע ללחיים. וכשיפגוש בבתו ובובותיה – שכן מודל המשפחה הבסיסי אותו עיצבה התורה הינו איש-אישה-ילד-ילדה – גוון נוסף יתחיל לפעום. כל בית נועד להיות מיקרוקוסמוס בו יפגשו כל אחד מיושביו את כל פניה של האנושות.
לצורך מפגש בין נפשות דרוש בסיס משותף זהה ומאפיינים נוספים שונים. רק כאשר ישנו שוני בינינו, ומצד שני נקודות חפיפה וזהות – יכול להיווצר מפגש, ובפרט מפגש מאחד. השורש לכך – אדם וחווה, שהיו ישות אחת עם שני פנים משלימים.
על רקע זה, מעניינת הדרכת התורה לגבי זהות בן זוגנו: הוא יהיה בן אדם כמונו (לא בעל חיים), בן/ת המין השני, מבני עמנו ובן/ת משפחה אחרת. שילוב מדויק זה מאפשר יצירת אחדות המביאה למנוחת נפשות שהגיעו למקומן, בו הן יוצרות חיים יחד.
ואין מתאים מט"ו באב לרקימת סיפור החיים הזה. ששה דברים אירעו ביום זה, שניתן לחלקם לשלוש כותרות: יצירת אחדות של צדדים שונים (נישואין בין-שבטים והתרת שבט בנימין), הגעה למקום שלנו (התרה לעלות לירושלים ברגלים ולהבדיל – קבורת הרוגי ביתר) והפסקת המוות והמשכת החיים (סיום מיתת דור המדבר והפסקת כריתת העצים למזבח).
בט"ו באב וביום הכיפורים השתרגו ועלו בינות לכרמים סיפורי חיים משותפים חדשים, שבכל יום ויום הוסיפו עלה או גרגיר. לעתים שועלים נכנסו וחיבלו בכרמים, אבל בסופו של סיפור היו יושבים זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ומביטים בילדים וילדות משחקים, ופן ילדותי התרונן בלבם.
חיים ברנסון, עורך האסופה "משפחה: מפעל חיים" וחבר תנועת "בוחרים במשפחה"