סגן ראש המועצה האזורית שומרון, דוידי בן ציון, החליט לפני כשלוש שנים לגייס בתוך שלושה חודשים כמיליון שקל על מנת להקים בית מוגן לנערות שאין להן בית ובאות מרקע קשה.
הבית הוקם בסופו של דבר וזכה להצלחה מרובה. הבנות הרגישו לראשונה בחייהן שיש להן משפחה ומקום שהוא בשבילן עוגן יציב.
בן ציון גילה שהן לא רוצות ואף מפחדות לסיים את תקופתן בבית ולצאת לשלב הבא בחיים. עכשיו הוא עמל כדי לבנות דירה נוספת בשביל בוגרות התכנית.
"אחד התחומים שבהם אני מתעסק במסגרת היותי מחזיק תיק החינוך במועצת שומרון זה נוער בסיכון", סיפר בן ציון לערוץ 7. "התוודעתי לכך שנוער בסיכון לא מטופל בצורה מיטבית והחלטתי להיכנס לעניין הזה".
הוא שיחזר את הרגע בו הבין מה הצורך. "לפני שלוש שנים ישבתי עם עמי חזיזה. אני הצעתי לו איזה פרויקט של חוות סוסים והוא אומר לי, 'אני אגיד לך את האמת, אני לא מצליח להתרכז'".
"הוא אמר לי 'תקשיב, יש לנו נערות שהבית שלהן לא מוגן עבורן, הן מחפשות בית, הן מחפשות מיטה, ואתה מדבר איתי על סוסים? אני אומר לך יש לי בנות שאין להם מיטה משלהן, וזה הרבה יותר מטריד אותי'. הצעתי לו להוציא אותן למוסד, הוא אמר לי שמה שמשרד הרווחה מציע זה מוסדות ציבוריים כמו כפר נוער והן לא רוצות את זה. הן עצמאיות, בוגרות וחכמות והן לא רוצות מוסד סגור".
"הוא אמר לי שאפשר להקים בית מוגן" ציין. "אמרתי לו בא נקים בית מוגן. הוא אמר לי שהבעיה שמשרד הרווחה מתקצב רק חצי משרה לעובדת סוציאלית וחצי משרה למנהלת בית וזה הכול. נניח שהמועצה תספוג את החשמל והמים, אבל מי יתן את הדירה ואת כל הכלול בה? אמרתי לו אתה צודק, אני לוקח על עצמי את האחריות".
"אמא הייתה רואה כל ילד כמו הילד שלה"
"החלטתי שאני מקים בית על שם אמא שלי ותוך שלושה חודשים אני קונה בית", אמר. הוא סיפר כי למעשה פעולת החסד הזאת היא חלק מצוואתה של אימו, שפרה בן ציון, שנפטרה לפני חמש שנים לאחר מאבק ארוך של 10 שנים במחלת הסרטן.
"אמא שלי נפטרה בגיל 52", אמר. "היא הייתה מורה לריפוי בעיסוק ועבדה בבית ספר בקריית ארבע. אחד הסיפורים הבולטים ששמענו עליה זה שהיא הייתה רואה כל ילד בדיוק כפי שהיא הייתה רואה את ילדיה. לדוגמה, היו מגיעים אליה ילדים לכיתה, אם היה מגיע ילד עם סנדלים קרועות, היא הייתה הולכת בהפסקה למורה ואומרת לו' תגיד, אתה ראית שלתלמיד הזה והזה יש סנדלים קרועות? איך הוא יוכל לתפקד בשיעור עם יהיו לו סנדלים קרועות?' והיא הייתה נוסעת באותו יום לירושלים וקונה לו סנדלים על חשבונה ומביאה לו".
בנוסף, "היא הייתה בודקת להם בתיקים ורואה תלמיד שאין לו כריך, אז היא הייתה אומרת את זה למחנך. היא הייתה רצה מיד לבית שלנו, מכינה לו כריך ברמה של 'ארומה'. היא הייתה לוקחת לחם מלא, שמה שם גבינה, חביתה, עגבנייה, חסה, עוטפת לו את זה יפה, שמה ממתק וחוזרת ומביאה את זה לילד לפני השיעור. היא עשתה המון המון חסד. זאת הצוואה של אמא שלי".
בן ציון החליט, כאמור, שאת הכסף להקמת הבית הוא ישיג תוך שלושה חודשים. "יצאתי לארצות הברית", אמר. "גייסתי משהו כמו 350,000 ש"ח מתרומות. טסתי על חשבון זמני הפרטי. באתי חזרה לארץ ומצאתי יישוב שהסכים שהבית ישכון אצלו. מזכירות היישוב מיד הסכימה".
אמנם, "הסכום שגייסתי לא הספיק. אז טסתי לארצות הברית שוב פעם כעבור חודשיים, ושמה פגשתי את צ'רנה מוסקוביץ'. טסתי למיאמי רק בשביל פגישה איתה. היא תרמה כ-600,000 ש"ח תוך חצי שעה וכך קנינו בית גדול ומכובד. גייסנו אדריכלית בהתנדבות, את רעות גרנק, ותוך זמן קצר הבית יצא יפהפה ומדהים".
והנה, בן ציון הגיע לרגע בו נפתח הבית. "הבית נפתח לפני שנתיים ויש בו 6 נערות בכל זמן נתון", הוא אמר.
בתחזוקת הבית משתתפים שלושה גורמים, משרד הרווחה, המועצה האזורית שומרון ועמותת שפרה אותה הקים בן ציון לזכר אימו. "הבית מוכר על ידי משרד הרווחה ויש בו מנהלת בית ועו"ס שמלוות את הבית. המועצה מעסיקה את העובדות במימון משרד הרווחה, המועצה משלמת חשמל ומים וארנונה. הבנות עצמן עובדות ומשלמות שכר דירה מינימלי סמלי. בנוסף, את מוצרי המזון הן קונות ומנהלות את התקציב סביב זה. הן עצמאיות".
"הגורם השלישי", אמר. "זאת עמותת שפרה שהקמנו לזכר אמא לפני חמש שנים. העמותה, חוץ מלרכוש את הבית על כל הכלול בו, מחזיקה את הבית בתחזוקה השוטפת והיא הגורם המשלים לכל מה שמשרד הרווחה לא מתקצב. חתונות של הבנות, טיפולי שיניים, פסיכולוגיים לימודים וכדומה".
לאחר כשלוש שנים בהן הוא עוסק בנושא זה, הוא הגיע למסקנה שהבית עצמו לא מספיק. "עכשיו אנחנו מקימים יחידת דיור עבור בוגרות הבית", אמר. "הגענו להבנה שהבנות מפחדות לצאת מהבית. הבית חם ואוהב והן מקבלות המון דברים סביבו, ואז הן צריכות לצאת, או לשירות לאומי, או ללימודים אקדמאים. הן מפחדות מזה מאוד, כי מי שיוצאת מאבדת את העוגן המרכזי בחיים שלה, אין לה לאן לחזור בסוף שבוע".
"לכן", אמר. "החלטנו לצאת בקמפיין קטן מאוד, של 350,000 ש"ח, כדי לבנות מתחת לבית יחידת דיור לבוגרות. שהבוגרות תוכלנה להגיע ליחידה הזאת בסופי שבוע, כדי שיהיה להן העוגן הזה".
צריך עוד ועוד בתים
הבנות שגרות בבית שבן ציון הקים מגיעות מרקע דתי. "הצורך קיים", אמר. "בחברה הדתית יש מאות נערים ונערות בסיכון שנמצאים ללא מענה. מגיעות אלינו בנות מכל הארץ, גם מהמרכז. הן רוצות להגיע דווקא אלינו כי אין בית כזה בכל הארץ, הבנות אומרות את זה".
לדבריו, "הן מכירות עוד בנות מבתים מוגנים אחרים. בבית הזה יש להן באמת תחושת משפחה. לא מסתכלים עליהן, לא לפי שקל ולא סופרים כסף, דואגים להן לכל מה שהן צריכות, מכילים אותן על כל המורכבויות והקהילה עוטפת אותן באהבה. הן מרגישות חלק בלתי נפרד מהחברה".
חוסר המענה לנערים בסיכון מוביל לא פעם גם לסכנת חיים ואף מוות. "מרים פרץ נרצחה או מתה ממנת יתר של סמים בבית של ערבי בן 55", סיפר. "שמו מאג'ד עליאן מבית צפאפא, שנתן לה מנת יתר של סמים".
"היא נעדרה במשך יומיים, ואז היא התגלתה ללא רוח חיים בביתו", אמר. "אני גיליתי שהיא הייתה במשך תשעה חודשים רשומה ברשימת המתנה להיכנס למקלט מוגן לנערות, והזדעזעתי. אמרתי, לא יכול להיות שבגלל כסף ודברים טכניים תהיינה ילדות במדינת ישראל שיסכנו את חייהן כי אין להן מקום בטוח לחיות בו. הצעתי לעוד רשויות להקים בתים כאלה. מקווה שהן יקימו בתים כאלה".