כח לעשות חיל

חיי האדם המאמין נעים בתוך מערכת יחסים מורכבת שבין האמונה וההשתדלות. מה היחס הנכון ביניהם - 'אמונה עיוורת' או 'השתדלות עיוורת'?

הרב זיו מעיין , י"ז באב תש"פ

אילוסטרציה
אילוסטרציה
צילום: ISTOCK

שכרון הניצחון בקום המדינה, ובמיוחד לאחר מלחמת ששת הימים, יצרו תחושת אופוריה ואמונה בכוחו של העם והצבא.

אחת הטענות המפורסמות שהועלו ע"י חוגים דתיים מסויימים לגבי יחסו של הציבור הכללי לתקומת המדינה והנצחון במלחמות ישראל היתה, ועדיין הינה, 'כוחי ועוצם ידי'. 
 
הדברים מכוונים לאמור בפרשתנו: "כי ה' אלוקיך מביאך אל ארץ טובה... השמר לך פן תשכח את ה' אלוקיך... פן תאכל ושבעת, ובתים טובים תבנה וישבת. ובקרך וצאנך ירביון, וכסף וזהב ירבה לך, וכל אשר לך ירבה. ורם לבבך, ושכחת את ה' אלקיך... ואמרת בלבבך: 'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה'... והיה אם שכח תשכח את ה' אלוקיך... העידותי בכם היום כי אבד תאבדון".
 
כנגד הגישה של 'כוחי ועוצם ידי' עלתה בפיהם התביעה להכיר בכך שכל הניצחון הוא מעשה ה', וחוסר ההכרה בכך עלול להביא לחורבן. אולם השאלה במקומה עומדת, האם האדם הוא הפועל במציאות, או רצון ה' הוא המכתיב אותה? האם צריך האדם לבטל את כל יחסו להשתדלות, וממילא לעשות רק את המינימום הנדרש כדי חיותו, או שמא עליו לנסות לעצב את מציאות חייו ולתלות ביכולותיו והשתדלותו את הצלחתו?
 
הר"ן, מגדולי הראשונים לפני כ-650 שנה, עסק רבות הן בפרשנות התלמוד והן בהגות ומחשבה. באחת מדרשותיו מתייחס הר"ן לאמור בפרשתנו ומגדיר באופן ברור את הדרישה האלוקית מהאדם. לדבריו, אי אפשר להתכחש לעובדה ש"יש באנשים סגולות מיוחדות לדבר מהדברים, כמו שיש אנשים בעלי תכונה לקבל החכמה, ואחרים מוכנים לשית עצות בנפשם לאסוף ממון".
 
הצלחתו של האדם נובעת מהוצאה מהכח אל הפועל של כוחותיו וכישרונותיו. "ולפי זה, יהיה אמת בצד מה שיוכל העשיר לומר 'כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה' ". הר"ן טוען שניתן לראות בעין שהצלחתו של האדם היא תוצאה של פועל ידיו והשתדלותו. אם כן, מה מבקשים הפסוקים ללמד אותנו?
 
ממשיך הר"ן ומבאר: "עם כל זה, עם היות שהכח ההוא נטוע בך, זכור תזכור הכח ההוא מי נתנו אליך ומאין בא. והוא אומרו: "וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל", לא אמר 'וזכרת כי ה' אלקיך נותן לך חיל'... אין הדבר כן. ולפיכך אמר, כי עם היות שכוחך עושה את החיל הזה, תזכור נותן הכח ההוא, יתברך".
 
הר"ן מדגיש שהתורה אינה טוענת שה' הוא העושה לאדם את החיל, את התוצאה. האדם הוא זה שעושה את החיל. דרישת התורה מהאדם היא לזכור שמי שנתן לו את כוחותיו וכשרונותיו, ואיפשר את הוצאתם מהכח אל הפועל - זה ה' יתברך!
 
ברור ש"אם ה' לא ישמור עיר שוא שקד שומר", אבל מאידך פשוט שצריך לשים בעיר שומר שישקוד על שמירתה. ללא מעשה האדם ודאי לא תהיה שרויה הברכה וההצלחה. לא ה' עושה את החיל, אלא האדם הוא העושה את החיל; אמנם, צריך הוא לזכור מי נתן לו את הכישרון ואת היכולת - "וזכרת את ה' אלוקיך, כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל".
 
כעין זה ביארו המפרשים גם במעלתו של משה רבינו, שהיה "עניו מאוד, מכל האדם אשר על פני האדמה". העולם שואל כיצד יתכן הדבר? האם משה רבינו לא היה מודע לכך שהוא זה שהוציא את עם ישראל ממצרים, הוריד להם את התורה, דיבר עם ה' פנים אל פנים, ועוד ועוד?
 
התשובה לכך היא שמשה הכיר בכך שכל כשרונותיו, ויכולתו להגיע למעלתו הגבוהה ניתנו לו מה', וזכותו היא רק במה שהוא הוציא זאת מהכח אל הפועל (כמובן שאין זה דבר של מה בכך...). כך הצליח משה רבינו להיות גם אדון הנביאים, וגם העניו מכל אדם.
 
מתוך הכרה שכל כשרונותינו הם מאת ה', ורצונו הוא שנשתמש בהם כדי לעשות חיל, מתוך כך נעשה ונצליח!