ברל'ה קרומבי
ברל'ה קרומביצילום: עצמי

במוצאי שבת האחרון, אחרי שרבבת המפגינים בכיכר פריז בירושלים החלה להתפזר לדרכה, הרשת הימנית החלה לסעור.

הדיווחים מההפגנה המקבילה של הימין בשכונת צהלה, מול ביתה של נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות, החלו לזרום. זו לא באמת הייתה הפגנה מקבילה, רק כמה עשרות מפגינים הגיעו להפגין מול הבית בשכונת צהלה. אבל זה הספיק למשטרה כדי לחסום את הרחובות הסמוכים לביתה של חיות. בזמן שאלפי אנרכיסטים התפרעו בירושלים, המשטרה שלחה כוחות לעצור את שפי פז שריססה גרפיטי על מדרכה בתל אביב.

כשההפגנות התפזרו החלה התסיסה האמיתית ברשתות החברתיות. האכיפה הבררנית מעולם לא הייתה כל כך בוטה. הכל התחבר לימין בקיץ הזה: 15 שנה לגוש קטיף עם הזכרונות מימי הקיץ ההוא, התמונות של היחס המלטף למפגיני השמאל, הסיקור התקשורתי החד-צדּי; הכל הקצין את התחושות והעלה את הדציבלים הקולניים של השיח.

נראה שהפעם זו לא רק האכיפה הבררנית הרגילה, אליה התרגלנו כבר בנוהל, אלא הרבה יותר מזה. הרי היו כאן כבר מחאות שמאל מאז ההתנתקות. גם במחאה החברתית הגדולה של 2011 ראינו איך התקשורת מחבקת את המפגינים והמשטרה מתייחסת לחוסמי כבישים בכפפות משי, ובכל זאת לא חשנו רגשות קשים כלפי המפגינים. חלקנו אפילו העז להזדהות איתם. לדוגמא מזכ"ל מועצת יש"ע באותם ימים, נפתלי בנט, שאפילו הצטרף לאחת ההפגנות, במחשבה שעל הימין להשמיע קול מוסרי בנושא יוקר המחיה.

אלא שהפעם הימין דחה בשתי ידיים את הקולות שקוראים לו ליטול חלק במחאה. וזו לא רק העובדה שראש הממשלה נמצא כעת במאבק מול מערכות אכיפת החוק, שנתפסות בעיני הימין כזרוע המבצעת של דורסנות השמאל.

הסיבה האמיתית לבוז שהימין רוחש למפגיני בלפור היא העובדה שההפגנות אינן נגד נתניהו, אלא נגד העם. הרי עד עכשיו מתקשה השמאל להסביר על מה הוא מפגין. בהתחלה הוא ניסה לתפוס טרמפ על המחאה הכלכלית, אחר כך טענו כי זו השחיתות או מצב העובדות הסוציאליות. הם לא הצליחו לשמור יום אחד על מסר אחיד. המאחד היחיד של הפגנות בלפור הוא חוסר ההסכמה לקבל את הכרעת העם.

התסכול של השמאל נמצא כאן כבר הרבה זמן. שום דבר מהותי לא השתנה בחודשיים האחרונים. ההפגנות הנוכחיות נולדו בעקבות ערבוביה של אירועים. זה התחיל מהבנה של ארגוני רק-לא-ביבי שאפשר לתפוס טרמפ על המשבר הכלכלי של הקורונה והמשיך על רקע הזמן הפנוי של הקיץ. איך כתב השבוע פעיל הימין נעם פדרמן, אם נתניהו רוצה לסגור את ההפגנות שיפתח את השמיים ומיד ישובו כל עושי היוגה להודו, תאילנד וברלין. זה בדיוק מה שקרה במחאה החברתית הגדולה ב-2011. הסימסטר הראשון החל והפסטיבל בגינת רוטשילד התפנה.

גם הפעם רוב המוחים הם צעירים שחיים במדינת תל אביב, שותי האספרסו ואוכלי בורקסי הטרד. הם הלכו להצביע שלוש פעמים. חלקם הצביעו לגנץ והתאכזבו, אחרים תלו יהבם במרצ או ברשימה המשותפת. תוצאות הבחירות גרמו להם להבין שנתניהו כאן כדי להשאר. אז נפלה ההבנה בשמאל שאין ברירה, צריכים להחליף את העם. כי העם הזה ימני, מסורתי ואוהב את נתניהו. אז מה הם עושים? מפגינים נגדו. לא יתכן שבדמוקטיה העם יבחר במי שהוגשו נגדו שלושה כתבי אישום ויכריז אי אמון מוחלט בהם. ואם נכשלנו בבחירות תמיד אפשר לצאת לרחובות ולצעוק שהעם הזה בחר ממש לא נכון.

2.

בשבועות האחרונים מנסים להשוות את המצב של השמאל הישראלי היום למצב הימין לפני 15 שנה, בגירוש גוש קטיף. חבר שמאלני הסביר לי השבוע שכמו שאנחנו הרגשנו אז שכל המערכות נגדנו וגנבו לנו את המדינה, ככה הם מרגישים היום.

אבל המציאות שונה מאד. כשהחריבו את גוש קטיף היו לימין 8 ח"כים באופוזיציה ועוד 12 "מורדים" בליכוד. זה היה כל הייצוג של חצי מהעם באותם הימים.

בשונה ממצב הימין אז, לשמאל היום יש ייצוג מכובד גם בממשלה הפירטטית המשותפת. משרד החוץ, הביטחון, המשפטים והתרבות בידיו. אלה מוקדי השלטון המשפיעים ביותר. ויותר מכך יש בידיו את השליטה העוצמתית על מערכת המשפט. הוא מחזיק ביועמ"ש, הפרקליט המדינה וברוב שופטי בג"צ. לא סתם נוהגים לומר שאם ישימו קלפי בבג"צ, מרצ תזכה בראשות הממשלה.

ואם כל זה לא מספיק גם התקשורת נשלטת בידיהם. השבוע קיבלנו לכך הוכחה נוספת בשני עימותים שאירעו באולפני הטלוויזיה. הראשון קרה באולפן ערוץ 12, כשעמית סגל אחד ניהל קרב מאסף מול פאנל שלם על אכיפת המשטרה הבררנית.

"מה שדרוש עכשיו זה סטנדרט אחיד", אמר סגל ועורר עליו את זעמו של פאנל שלם ומאותו רגע לא ממש יכול היה לדבר. באולפן אחר ישב באותה שעה נדב העצני, בן למשפחת המתנחלים מקרית ארבע, שניהול קרב עם פאנל אחר. ירון דקל, מנחה בשידור הציבורי הגחיך את העצני כשטען שאלימות מגיעה משני הצדדים. המגישה כרמלה מנשה שישבה לצידו סתמה להעצני את הפה ולא נתנה לו לדבר. שני נציגי הימין הוציאו משלוותם את עיתונאיי השמאל בגלל אותה סיבה: הם הרסו להם את הנרטיב שעמלו לבנות במשך שנים, שהאלימות תמיד מגיעה מצד ימין.

בתקשורת הישראלית אכן היה שינוי גדול בשנים האחרונות. כיום יש לא מעט מובילי דעת קהל ימניים שהצליחו לזכות במיקרופון פתוח. אבל עדיין יש דעות לגיטימיות ויש כאלה שלא. העיתונאים מימין שקיבלו מיקרופון נתפסים עדיין כנטע זר בעולם התקשורת הישראלית. הם שובצו בלוח השידורים כשהבינו בתקשורת שבלי גיוון הולם העם יצביע בשלט ושבשביל רייטינג צריכים גיוון. לכן כשמדורת השבט מתכנסת סביב השולחן העגול באולפן, זה יפה מאד שיש גם לימין נציג בפאנל, כל עוד הוא זוכר את מקומו ולא הורס את החגיגה. בשעת אמת יש נרטיב אחד ששולט ואוי למי שינסה להגיד שהמלך הוא עירום.


הטור התפרסם בסוף השבוע בעלון השבת גילוי דעת