הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמדצילום: הר ברכה

השבוע נלמד בפרשה על המצווה לתת מעשר כספים, שנאמר (דברים יד, כב): "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר". דרשו חכמים: "'עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר' - עשר בשביל שתתעשר" (תענית ט, א). לכאורה יש לשאול, הלא צריך לקיים מצוות לשם ‏שמיים ולא כדי לקבל פרס, ואיך אמרו חכמים "עשר בשביל שתתעשר"?

אלא ‏שהתעשרותו של הנותן מעשר מכל רווחיו היא עצמה מצווה, וכמה צדדים לכך: ראשית, מפני שמכל ‏רווח שיש לו - ימשיך לתת מעשר. שנית, על ידי נתינת המעשר האדם זוכה להשראה וברכה שמסייעת לו להשתמש בשאר הכסף בצורה נאותה, באופן שיועיל לבניית המשפחה, להעצמת הזוגיות, לחינוך הילדים, ליצירת תנאים טובים לעיסוק בתורה ומצוות ובתיקון החברה. שלישית, יש קידוש השם בכך שיהודי שמקיים את התורה זוכה לברכה גלויה. וכן למדנו בכל התורה, שבזכות שישראל ילכו בדרכי ה' יזכו לפרנסה טובה בעבודתם.

לצערנו, יש תלמידי חכמים שאינם מבינים יסוד תורני זה, והם מדריכים את תלמידיהם לזלזל בערך העבודה והפרנסה, וכך אנו מוצאים שומרי תורה שחיים בדוחק, ויש בזה חילול השם, שבתורה כתוב ששומרי תורה ומצוות יזכו לברכה, והמציאות לכאורה הפוכה.

מותר לנסות את ה' בזה

אמרו חכמים (תענית ט, א), שמותר לנסות בזה את ה' - שיפריש אדם ‏מעשר ויראה בעיניו שיזכה להתעשר. ואף שנאמר (דברים ו, טז): "לֹא תְנַסּוּ אֶת ה' אֱלֹקֵיכֶם". זו ‏המצווה היחידה שמותר לנסות בה את ה', שנאמר (מלאכי ג, י): "הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי, וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר ה' צְבָ־אוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי" (עיין פניני הלכה ליקוטים ב' ו, ח).

הברכה בדרך הטבע

כמו כל הברכות הכתובות בתורה, אין הכוונה שתורם המעשר יתעשר באופן ניסי. מפני שהבחירה החופשית היא יסוד חיי האדם בעולם, ואם כל עושי המצוות היו זוכים לניסים גלויים - הייתה מתבטלת הבחירה החופשית. לכן הברכה האלוקית מתגלה בעולם בדרך הטבע, באופן שהאדם משקיע את מלוא כישרונותיו ומרצו בעבודתו, וה' שולח לו ברכה במעשה ידיו, שנאמר (דברים יד, כט): "לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה".

אבל מי שיתרשל בעבודתו - גם אם יפריש מעשר כספים, לא יזכה לעשירות. ולפי המאמץ בעבודה, כך הברכה: מי שיעבוד כדרך שאר האנשים, לא בעצלנות ולא בחריצות יתרה, יזכה לברכה בינונית בעבודתו הבינונית. ומי שיעבוד בחריצות יתרה, וישקיע מחשבה רבה בקידום עסקיו - יזכה על ידי מעשר הכספים לברכה רבה.

המפרישים שלא כהלכה

בפועל לפי מה שראיתי, נתקיימו דברי התורה אצל רוב רובם של המפרישים מעשר כספים, והם זוכים לברכת העשירות. אומנם היו מקרים שפנו אליי אנשים שהשתדלו להפריש מעשר וגם לא נהגו רשלנות בעבודתם, ואף על פי כן לא זכו לברכה, ועול הפרנסה העיק מאוד על צווארם, ובאו להתייעץ כיצד לנהוג.

אלא שבכל המקרים הללו התברר שהם לא נהגו כהלכה, ונתנו את המעשר למטרות שאינן נחשבות צדקה, כגון לקרובי משפחה שבעצם לא היו כל כך נזקקים, או לעמותות מפוקפקות, או שתרמו לישיבות שמחנכות את תלמידיהן שלא כראוי לפי השקפת עולמם, כגון שהם זכו להבין את הערך המקודש של יישוב הארץ ואילו בישיבה שתרמו לה לא הבינו זאת, ואיך יוכלו לקבל ברכה מתרומה ללימוד ששולל את דרכם? כשם שהתורה ציוותה שייתן כל אדם את תרומותיו ומעשרותיו לכהנים ולוויים שמדריכים אותו והוא הולך בדרכם, כך צריך אדם לתרום לישיבות שהוא הולך בדרכן. ואם אדם נותן צדקה למטרות שאינן ראויות - אין לו על כך שכר, ולפעמים אף יש בזה צד של עוון, שהוא מסייע בידי עוברי עבירה להמשיך לרמות את הציבור (עיין בבא קמא טז, ב).

בנוסף, בדרך כלל אנשים שאינם נותנים את המעשר למטרות נכונות, גם נוהגים לבזבז את כספם ברשלנות. כפי הנראה, הדברים תלויים זה בזה: הואיל ולא נתנו צדקה כהלכה, גם לא זכו להוציא את כספם כראוי, ונמצאו מפסידים מכאן ומכאן.

אין לשלם עבור חינוך הילדים ממעשר כספים

כאן אנו מגיעים לבעיה כואבת. רבים טועים וסוברים שאפשר לשלם ממעשר כספים על חינוך הילדים, ולא היא. אסור לאדם לשלם על דברי מצווה שלו מכספי מעשר. לדוגמה, אסור לקנות מכספי מעשר תפילין, ציצית, ארבעת המינים וכיוצא בזה. כמו כן אסור לשלם בכספי המעשר לחינוך הילדים לתורה, שכן מצווה מהתורה שההורים ידאגו שילדיהם ילמדו תורה ויתחנכו לשמירת המצוות ולמידות טובות, וכל זמן שעוד לא סיימו להעמידם על דרך התורה - לא קיימו את המצווה. כיום החינוך מורכב יותר מבעבר, וכדי להעמיד את הילדים על דרך ישראל סבא יש צורך לדאוג לתלמודם ולחינוכם עד גיל שמונה־עשרה, ולבנים עד גיל עשרים בערך.

לפיכך, התשלומים שההורים משלמים עבור ילדיהם בכל אותן שנים אינם יכולים להיחשב למעשר כספים. ואומנם כתב ב'שולחן ערוך הרב' (הל' ת"ת א, ז) שאם ההורים שלחו את ילדם ללמוד תורה בעיר אחרת, אזי את התשלום עבור הלימוד אסור להחשיב ממעשר כספים, אבל את התשלום עבור המזון אפשר להחשיב. אולם דבריו נאמרו לגבי נערים שכבר היו רגילים לשאת בעול הפרנסה, וממילא אחזקתם מעבר למקובל הייתה יכולה להיחשב למעשר כספים. אבל כיום, שדרך העולם להחזיק את הילדים עד גיל שמונה־עשרה, ואף החוק מחייב זאת, אי אפשר להחשיב זאת מכספי מעשר.

אומנם לגבי השלב שלאחר גיל שמונה־עשרה, בשעת הצורך, אפשר להחשיב את החלק השייך לאחזקתו בפנימייה כ'מעשר כספים'.

אין לשלם על הידור בחינוך ממעשר

יש הורים שמשלמים מכספי מעשר הכספים לתלמוד התורה שבו לומד ילדם, מתוך טענה שהיו יכולים לשלוח אותו לבית ספר ממלכתי־דתי חינם, ולכן את התשלום שמוסיפים לתלמוד התורה הם מחשבים ממעשר כספים. אולם גם טענה זו אינה נכונה, וכשם שמי שיכול לקנות תפילין פשוטות באלף שקלים ובוחר לקנות מהודרות באלפיים - אינו יכול לשלם את התוספת ממעשר הכספים, כך אין לשלם את תוספות ההידור בחינוך מכספי המעשר. מפני שכספי המעשר נועדו להחזקת תלמידי חכמים שלומדים ומלמדים את כלל הציבור, ולא את ילדיהם הפרטיים. וכפי שבעבר החזיקו בכספי התרומות והמעשרות את הכהנים והלוויים שהיו מרביצים תורה בישראל ולא כתשלום עבור חינוך ילדיהם.

אומנם יש רבנים שמורים היתר לשלם לתלמוד תורה מכספי מעשר. אולם מעבר לכך שלהבנתי הם אינם צודקים להלכה, נראה בעליל, שאם נבחן אם השומעים בקולם זוכים לברכת עשירות, נמצא שאין ברכת המעשר מתקיימת בהם. וכיוון שעל הפרשת המעשר נאמר "וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת", והבחינה מורה שאין ברכה, הרי שלא זה הייעוד הנכון של מעשר כספים.

עניים פטורים ממעשר כספים

אומנם אדם עני פטור ממצוות המעשר, אבל מי שמשתכר באופן סביר, ואפילו פחות מהממוצע, אינו עני, וממילא הוא חייב במעשר, ואסור לו לשלם על חינוך ילדיו מכספי המעשר.

ומי יודע איזה נזק נגרם מהטעות הזו, שבעקבות תשלום המעשר לתלמודי התורה הוזנחו בתי ספר רבים, וכך כלל ישראל נפגע, שילדים רבים לא זכו לחינוך משובח, וגם ההורים לא זכו לברכת ההתעשרות שבמתן המעשר. אולי לו היו מקפידים לתרום את המעשר עבור מלמדי תורה לכלל ישראל ועבור עניים, והיו דואגים להיטיב את בתי הספר הממלכתיים עבור הציבור הרחב, אזי המוני בית ישראל היו מתקרבים לתורה ולמצוות, וכולם היו מתעלים יחד, ש"אינו דומה מועטין העושין את התורה למרובין ‏העושין את התורה" (ספרא בחוקותי א, ב).

אומנם כאשר לא ניתן להרים את בית הספר לרמה הנדרשת, ולא ניתן להעניק במסגרתו חינוך תורני מתאים, בלית ברירה יש לשלוח את הילדים לתלמוד תורה פרטי, ואם אין להורים אפשרות לשלם לתלמוד תורה ובנוסף להפריש מעשר כספים, אזי דין ההורים כדין עניים שפטורים ממעשר. עם זאת, כיוון שבפועל אינם נותנים מעשר, גם לא יזכו לברכת העשירות. ולכן אם אפשר, מוטב שיעברו למקום שבו ניתן להעניק חינוך טוב במסגרת בית הספר, וכך יוכלו לקיים את מצוות המעשר.

להפחית את עלות החינוך

הציבור הדתי־לאומי היה יכול לקדש שם שמיים בשילוב נכון של תורה ומצוות עם מדע ועבודה, ולשמש דוגמה ומופת לברכה הצפויה להולכים בדרכי התורה, שזוכים להעניק ערך ומשמעות לפרנסה ולעיסוק ביישובו של עולם, ומתוך כך זוכים לשמוח בכל הטוב שברא ה'. אולם עלויות החינוך הגבוהות מדרדרות רבים למעמד של עוני ודוחק, בלא אפשרות להפריש מעשר ולהתעשר. אגב, גם דוחק כלכלי עלול לגרום לילדים לעזוב את הדת. לפיכך, עלינו לשקוד על בניית מערכת חינוך יעילה ולא יקרה, שמבוססת על המסגרות הממלכתיות, שתתוגבר כמסורת ישראל סבא על ידי הקהילה בשיעורי תורה רבים ומגוונים בכל בתי הכנסת (כיום בחצרות ובזום), סמוך לתפילות מנחה וערבית. בכך ירבו התורה וגם הברכה הכלכלית, וההורים יוכלו להעניק לילדיהם חינוך מצוין, לחיות ברווחה ולקדש שם שמיים בחייהם הטובים.

לשאלות הלכתיות: [email protected]