שאלה: בימי הקיץ החמים אנו מעוניינים לצאת ולטייל בנחלי ארצנו. האם יש מניעה מלטייל במקום בו עלולה להיות בעיה של צניעות חמורה? האם מותר גם לרחוץ בחוף בו רוחצות נשים?
תשובה: הטיול בשבילי ארצנו יש בו מצוה גדולה שדווקא על ידי הליכה מתחבבת הארץ על ידנו ונכבשת במידה מסוימת על ידי העם המתהלך בה. יחד עם זאת, הבעיה המתוארת בשאלה אכן קיימת בחלק מהמקומות ובמיוחד בנחלים ובריכות בהן השהיה מהנה במיוחד. בעיה זו קיימת השנה שבעתיים כיון שהלחץ רב במקומות הבילוי בשל העובדה כי רבים לא יוצאים לחו"ל בעקבות הקורונה ומבלים בארצנו הקדושה. שמירת העיניים ממראות אסורים מונעת מכמה איסורים כגון: "לא תקרב לגלות ערווה", "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עינכם", "ונשמרת מכל דבר רע".
הגמרא בב"ב נז ע"ב דורשת את הפסוק "עוצם עיניו מראות ברע" על מי שלא מסתכל על הנשים כשעושות כביסה בנהר ומגלות רגליהן. הגמרא מעידה שאין דרך אחרת לעבור ובכל זאת אונס את עצמו שלא יראה אותן. נמצא, שאדם שהולך לנחלים בהם ישנן נשים המגלות גופן הרי שאין דרך אחרת כיון שבכל הנחלים המצב דומה ובכל זאת עליו למנוע עצמו מלראות אותן. כיצד יעשה זאת הלוא אינו יכול ללכת בנחל בלי להסתכל קדימה. האם עליו להמנע מלטייל בנחלים בשל כך?
הגמרא בפסחים כו ע"א עוסקת במציאות בה אדם נהנה הנאה בעל כורחו וכגון ההולך בשום של בשמים של עבודה זרה והריח האסור בהנאה נכנס בנחיריו בלא שהוא רוצה בכך. הגמרא מביאה מחלוקת של אביי ורבא במציאות כזאת אם היא מותרת או אסורה, ותולה את מחלוקתם במחלוקת הידועה של ר"ש ור"י בדבר שאינו מתכוון בכל התורה אם הוא מותר או אסור. הגמרא מסיקה שאם אכן אין דרך אחרת והאדם לא מתכוון להנות אלא רק רוצה ללכת באותו מקום אין כלל איסור גם אם נהנה בעל כורחו. אולם אם יש דרך אחרת ובכל זאת בחר ללכת בדרך זו אלא שאינו מתכוון להנות האם ניתן להקל כר"ש או שנאמר שכיון שבחר ללכת בדרך זו ודאי נתכוון להנות ואסור.
המסקנה שם בגמרא היא להקל וממילא לכאורה ישנה סתירה בין הגמרא בב"ב האוסרת כשאין דרך אחרת לגמרא בפסחים שמתירה כל שאדם לא מתכוון. הסיטואציה בטיולים היא שמדובר באנשים כשרים שאינם מתכוונים להנות ממראות לא צנועים וכל רצונם לטייל בשבילי ארצנו, ואין דרך אחרת כיון שדווקא טיולי מים מספקים את ההנאה הנפשית הנדרשת בימים חמים אלו (יעויין בתוס' רבינו פרץ, ריטב"א ומהר"ם חלוואה שם שמגדירים מהו המצב שאין דרך אחרת). אכן מלשון הרמב"ם הל' איסורי ביאה (כא, כא) עולה שהאיסור העולה מן הגמרא בב"ב אינו במקרה שהראיה היא בדרך אגב אלא שעומד ומתבונן בנשים התולות כביסה מחשש להרהור. גם האגרות משה אהע"ז (א, נו) כתב להקל במקרים אלו ולהשתדל כמה שפחות להתבונן במראות שאינם צנועים ולהסיח דעתו מכך עד כמה שיוכל.
אמנם, החפץ חיים (ו הערה יד) כתב לתרץ אחרת את הסתירה בין הגמרות ולדבריו איסור עריות חמור יותר משאר איסורים אפילו מריח עבודה זרה כי לב האדם מחמדתן יותר ונמשך אחריהם ולכן בעניינים אלו אפילו בהנאה הבאה לאדם בעל כורחו ואין דרך אחרת ראוי להחמיר כי התוצאה של ההרהור היא האסורה ולא הפעולה של הראיה ולכן גם אם היא אינה מכוונת יש בכך איסור. האגרות משה (שם) והיחווה דעת (ה, סג) נטו להסכים לכך רק ברחיצה ממש משותפת בבריכה או בים עם נשים שמגלות את גופן אך בהליכה בשבילים או רחיצה מרוחקת התירו עם הימנעות מלהסתכל.
למעשה, מצווה גדולה לטייל בארצנו ולכובשה ברגליים. יחד עם זאת, במקומות שיש בעיות צניעות כגון בנחלי מים יש להמנע מלהתבונן עד כמה שאפשר ולהסיח את הדעת מהן אך אין איסור לטייל כל שזו הכוונה המוצהרת. רחיצה משותפת בים או בריכה בסמיכות מקום עם נשים שמגלות את גופן אסורה אלא יש להמתין שתצאנה ורק לאחר מכן להכנס.