זו לא הרוטציה, זו הנבצרות

בהלת הבחירות של נתניהו השכיחה את העובדה הפשוטה שהוא שועט אליהן מנקודת הפתיחה הגרועה ביותר שהייתה לו: עקומת התמיכה בו מצויה בצלילה מתמשכת, הליכוד במגמת היחלשות בסקרים, בלוק השותפים הטבעיים התפורר, פתרון למשבר הקורונה אין באופק, הכלכלה בשפל, ובארצות הברית מסתמנים חילופי שלטון שייטלו ממנו את אחת החוזקות האחרונות שלו.

לראש הממשלה יש כל הסיבות שבעולם לברוח מבחירות בעיתוי הזה, אבל הוא מושך ונמשך אליהן בעוצמה, כמו פרפר לאש. החוק לדחיית התקציב שאושר השבוע בקריאה טרומית, הוא לכל היותר הארכת חיים מלאכותית לממשלה שנדונה לימים קצרים ומלאי סבל וייסורים.

לכאורה התרחיש הנכון לנתניהו הוא להחזיק את הממשלה מתפקדת עוד כמה חודשים, לייצב את מצבו, ורק אז לפרוץ לבחירות שיחסכו ממנו את הרוטציה שקובעת לו תאריך תפוגה לקראת סוף השנה הבאה. החוק של האוזר והנדל אמור היה להיות יוזמה שלו, מתנה משמיים שתרחיק את הבחירות אבל תשאיר אותן אפשריות, אבל נתניהו לא קפץ על המציאה.

הסירוב לאשר את החוק בהליך מזורז בשלוש קריאות לא נועד רק להשפיל את גנץ על האולטימטום שהציב. הוא נבע גם מכך שנתניהו לא בטוח שהוא מעוניין בהארכה הזאת. אם יו"ר כחול לבן ייכנע ויסכים לתקציב חד־שנתי, המשמעות היא שמועד הבחירות יידחה ליוני בשנה הבאה. מבחינת נתניהו זה הקו האחרון בהחלט, אבל גורמים ששוחחו איתו השבוע התרשמו שהוא מעדיף לדהור אל הקלפיות כבר בנובמבר השנה.

נתניהו התרגל לראות בבחירות פתרון לכל בעיה. שלוש פעמים בשנה האחרונה עמד למבחן הציבור. בכולן הביא הישג מרשים, אך באף אחת מהן לא הכרעה ברורה. החתירה הדחופה לסבב רביעי אינה נובעת רק מאי־השלמה עם תוצאות הבחירות האחרונות ועם הרוטציה והפריטטיות שלהן התחייב בהקמת הממשלה - "מקח טעות", כפי שהסביר לאחד משותפיו השבוע - אלא מחשש עמוק מפני תרחיש שבו יידרש לפנות את כיסאו עוד קודם. הוא מעדיף שלא לחכות לתאריך נוח יותר בשנה הבאה, בגלל החשש שכהונתו תופסק כבר בסוף השנה הזאת.

ב־6 בדצמבר יתייצב נתניהו בבית המשפט המחוזי לדיון הבא במשפטו, שם ישמיעו סנגוריו את המענה לכתב האישום נגדו. זמן קצר אחר כך ייפתח שלב ההוכחות ושמיעת העדים במשפט. בבלפור משוכנעים (בלשון רבים) שזה הרגע שבו מנדלבליט יכפה עליו לצאת לנבצרות. השופטת רבקה פרידמן־פלדמן קבעה קצב נמרץ של שלושה ימי דיונים בשבוע. אם יחויב ראש הממשלה הנאשם להתייצב בהם, היועמ"ש יוכל לקבוע כי כשירותו לתפקיד נפגעת. ההסברים שניפק השבוע בערוץ 20, שלפיהם ״מה שאני מסוגל לעשות בשעה אחת, הם לא מסוגלים לעשות לא בשבוע ולא בחודש״, לא צפויים להרשים את היועץ, וכנראה גם לא את שופטי בג"ץ, אם העניין יובא בפניהם.

זה גם ההסבר לעיסוק הנרחב שמוביל נתניהו בעלבונות ובהסתה המכוערת נגדו ונגד משפחתו. הבולטוּת שמעניק ראש הממשלה לביטויי השנאה נגדו אינה מחזקת בהכרח את מעמדו, וודאי אינה נעימה למשפחתו. אך יותר מהחשש הלגיטימי והמוצדק לביטחונו האישי, מבקש נתניהו להדגיש את שתיקת מנדלבליט כדי לערער את הלגיטימציה הציבורית שלו למהלך כזה.

נתניהו דוהר לבחירות בזק בניגוד להיגיון הפוליטי, אבל בהתאם לאינטרס המשפטי. זו לא הרוטציה, זו הנבצרות.

מי יכריע את קרב הירושה

גם בשיא חולשתו לא קמה לנתניהו אלטרנטיבה פוליטית שמאתגרת אותו. פירוק הקוקפיט השמיד את הגוף היחיד שהעמיד מולו מאבק צמוד ראש בראש. עם כל הכבוד לאופוזיציה של לפיד, האיום שנשקף לו בבחירות הוא לא שיפסיד למועמד השמאל־מרכז, אלא ששוב לא יצליח לגבש סביבו בלוק של 61. אלא שהפעם אי־ניצחון אין משמעו תיקו, אלא הפסד.

הנחת העבודה של נתניהו היא שגם בלי הצהרות נאמנות, בלוק הימין־חרדים מאחוריו, למרות שאלה היו חודשים של התפוררות בלוק השותפים הטבעיים. את בנט והסרוגים זרק בהקמת הממשלה, עם החרדים הסתכסך בימי הקורונה.

גרירת ש"ס ויהדות התורה לבחירות נוספות בעל כורחן מתנגשת בכל האינטרסים שלהן: החרדים זקוקים כעת לשקט תעשייתי שיאפשר את השלמת חוק הגיוס החדש, שעליו עמל בימים אלה השר מיכאל ביטון מכחול לבן, בניסיון לגבש נוסח מיטיב שגם יעבור את בג"ץ. גם העברת התקציב היא חמצן נחוץ עבור הישיבות והכוללים, שאיבדו חלק ניכר מהתרומות מחו"ל.

הציבור החרדי מתוסכל גם מנציגיו שלו. במפלגות החרדיות חוששים ממחאת יחידים שלא יצאו להצביע, או אפילו קהילות גדולות שזועמות: על הסגרים שנתמכו על ידי ליצמן ודרעי, על הגבלות התפילה שאושרו בממשלה שבה החרדים הם שותפים מרכזיים, על ההסתה נגדם שלא זכתה למענה, ועל היעדר הפתרונות המיוחדים לציבור שהוכה בעוצמה בנגיף.

ביהדות התורה ניסו לאיים על נתניהו כי בחירות משמעותן פירוק הברית, אך נתקלו בגיחוך: מה האלטרנטיבה שלכם? לפיד? זה נכון, אך לא באופן מוחלט: צלילה של הליכוד אל מתחת לרף השלושים מנדטים, או נסיקה של בנט לכיוון העשרים, יפתחו את המשחק מחדש.

בסקרים מסוימים יש מגמות כאלה, אבל תרחיש כזה עוד רחוק. לבנט יש מסורת ארוכה של סקרים מזהירים שאחריהם מפח נפש בקלפי. התמיכה הציבורית בו בשיא, אבל הפלטפורמה הפוליטית הרצויה עדיין לא גובשה. בנט למד על בשרו את מגבלותיה של מפלגת הסקטור, שלא מסוגלת ואולי גם לא רוצה להפוך למפלגת שלטון. הוא היה מעדיף לעמוד בראש מפלגת ימין כלכלי עם יותר שולמנים ופחות סמוטריצ'ים, אך ספק אם נותר לו אשראי להרפתקה נוספת. הכרזה על מועמדות לראשות הממשלה מפסגת חמשת המנדטים של ימינה אולי מתבקשת בנקודה הפוליטית שאליה נקלע, אך עלולה להסתיים במבוכה.

לא רק בנט ינסה לאתגר את נתניהו בימין: הישג נמוך במיוחד של הליכוד יכול להביא למרד בתוך שורות המפלגה. מבחנו של סער או של טוען אחר לכתר לא יהיה רק במספר האצבעות שיגייס למחנהו בתוך הסיעה, אלא גם בעמדת החרדים. ליצמן ודרעי לא יחברו לשמאל, אבל עשויים להכריע את מאבק הירושה בליכוד או בימין.

גדול הדור עם החמשושים

בתוך הגעגוע וההספדים הרבים שנאמרו ונכתבו השבוע על מורי, הרב עדין אבן־ישראל (שטיינזלץ), התחדד השבוע עוד יותר הפער בין הדמות הציבורית שלו - מבאר התלמוד, אינטלקטואל של דורות - לבין הדמות שהכרנו. סבא עם קול רך ומשפטים דוקרים. עם המקטרת, השוקולד המריר וההתוועדויות הארוכות.

ההיכרות הראשונה שלי עם הרב עדין הייתה בכיתה ט' בישיבת מקור חיים. אמרו שיש הזדמנות לשיחה אישית עם הרב, אז נרשמתי. כמוני גם עוד חברים. תלמידים צעירים, ספק סקרנים ספק משועממים, שקיבלו הזדמנות לחצי שעה עם אחד מגדולי הדור האמיתיים בזמן הפסקת הצהריים, מבלי לדעת את גודל הרגע. פעמים רבות תהיתי על הצד של הרב בשיחות האלו. מי שעסק בבעיות העולם כפשוטו, שדאג לעתיד העם היהודי, ובאותן שנים עוד עמל על השלמת מפעל ביאור התלמוד, היה מקדיש נתח מזמנו כדי לשוחח עם חמשושים בני 14. להתעניין במשפחותיהם, בעיסוקיהם ובחלומותיהם. ומשם במעלה הדרך.

התשובה לכך מצויה כנראה בתפיסת התפקיד העצמית של הרב: מכל התארים שניתנו לו - רב, מדען, חוקר, פילוסוף, מחבר - הרב עדין הגדיר את עצמו קודם כול כמחנך.

לפי רצונו, בהלוויה לא נאמרו הספדים, ואני ירא מהמחשבה על התגובה העוקצנית לו היה קורא השורות האלו, כמו את שאר הסיפורים, האנקדוטות ורגעי האהבה שממלאים את הרשת ואת שיחותינו בימי השבעה. אבל נראה שיש דבר אחד שוודאי היה משמח אותו: אם מכל השיח הזה היה מתעורר במישהו החשק לפתוח מחדש את הגמרא או התנ"ך בביאורו, ואולי יותר מכך: את הביאור לתניא, ושאר ספרי המחשבה והחסידות, שאולי התפרסמו פחות אבל בהם נתן את תמצית נפשו, כמו 'שלושה־עשר עלי השושנה', 'נשמה', 'תשובה' ועוד, ולהוסיף בהם לימוד ומחשבה. פעם הרב אמר שלאחר מסירת הספר לדפוס, מקבל הספר חיים משלו. כעת, בהיעדרו, הספרים בחייהם מאפשרים גם למי שלא הכיר את הרב שטיינזלץ בחייו, עוד הזדמנות לפתוח איתו את המוח והלב. שהרי עם כל הכבוד לספרים, הוא התעניין באנשים ובנשמתם.

לתגובות: [email protected]