לא הצלחתי להתעצבן
זה אולי יפתיע ואולי יאכזב אבל לא יצאתי מגדרי מרוב זעם על פרטי תכנית השלום עם איחוד האמירויות, ובטרם יבלעוני חי אחיי למחנה הימין אנסה להסביר:
מאחר ושוב ושוב חוזר ראש הממשלה על המנטרה 'ריבונות בתיאום ובהסכמה אמריקאית' אנחנו כבר מבינים את הפירוש. המשמעות היא, כפי שכבר כתבתי כאן בעבר, מימוש נאום בר אילן, כלומר ריבונות על הישובים והקמת מדינה פלשתינית על שאר השטח. בעיני נתניהו ובעיני האמריקאים זו עסקת חבילה ואי אפשר לקחת רק מחצית ממנה, נגעת נסעת, לקחת שילמת. אם כך חושבים הקובעים, כלומר טראמפ ונתניהו, זה מה שיהיה ויכולים כל הצודקים מימין להסביר, לנמק ולהתפתל כאקרובט בקרקס מדראנו, זה לא יעזור, העסקה האמריקאית כוללת מדינה פלשתינית. נקודה.
מאחר וכך, דחיית אלמנט הריבונות היא למעשה דחיית או ביטול תכנית טראמפ, והרי עד לא מכבר שמענו את מחנה הימין אומר במפורש שאם זו העסקה אז לא צריך. הריבונות חיכתה למעלה מחמישים שנה והיא תמשיך לחכות עוד כמה שנים עד שיגיע יומה, כנראה עם ראש ממשלה אחר.
ברוח זו, ממש לא ברור לי על מה הנהי והבכי במחנה הימין. כשאתם אומרים שנתניהו מפספס הזדמנות היסטורית לריבונות אתם שוכחים שמבחינתו ומבחינת נשיא ארה"ב מדובר בפספוס של עסקת החבילה 'ריבונות תמורת מדינה'. אז עם פספוס כזה אפשר לחיות, ואולי אפילו כדאי לחיות. פספסנו את יישום נאום בר אילן. לא יותר מזה. תרגיעו. חתימה ישראלית על תכנית טראמפ הייתה כובלת אותנו למתווה שאחריתו פצצת הזמן המכונה מדינה פלשתינית.
נכון, מאכזב ומבעס לראות את ראש ממשלת ישראל נכנע לתכתיב אמריקאי ולגחמת האמירויות שזקוקים לשלום הזה לא פחות מאיתנו, אבל בשורה התחתונה, לא היה מדובר בריבונות ולכן הפספוס, אם בכלל, לא כזה דרמטי.
אגב, ואגב משמעותי, חשוב לוודא שההסכם עם החבר'ה מהאמירויות לא כולל הסכמה ישראלית רשמית וחתומה לוויתור על הריבונות, אלא דחייה, השהייה, המתנה או כל ביטוי זמני אחר. חתימה על ויתור ישראלי על הריבונות תהיה בהחלט טעות טראגית לדורות ובגידה בחזון הציוני. כל עוד אין ויתור כזה נמשיך להתקדם עד שיבוא מנהיג אחר בעל יכולות, אידאולוגיה וחזון שבאמת מאמין בריבונות כיעד ציוני ולא בקישוט להקמת מדינת אויב בלב הארץ.
סוף סוף רואים קרוב
כמו המוני בית ישראל היינו גם אנחנו בצפון. פגשנו שם רבים שהיו פריז וגם ברומא, ראו את שבעת פלאי תבל וזו להם הפעם הראשונה שהם מטיילים בארץ ישראל. אז ברוכים הנשארים, גם אם הסיבות קצת לא נעימות ומגבילות, יש יתרון בזה שאתם מגלים פתאום את הארץ, לא?
ולכם, אנשי תיירות הפנים, פוטנציאל אדיר של תיירים חדשים נפתח בפניכם. אלו תיירים שעד היום לא ידעו על קיומכם וקיומן של האטרקציות המופלאות שאתם מגישים לנו בכל קיץ, אז זה הזמן לעשות הכול כדי שגם כשהאופציה תהיה ברצלונה או ניו יורק הם יישארו כאן.
תראו אותם
וכשהיינו בצפון ראינו אותם לחופי הכנרת, חבר'ה נפלאים (אני מתחיל לכתוב כמו איזו דודה, ובכל זאת) שמשאירים בבית הורים מודאגים, אבל נאספים סביב מדורונת ושרים שירים שקטים ממש כמו פעם עם איזו גיטרה חבוטה שמישהו שולף מאי שם. למרות כל השמועות והחששות הם מתקבצים בקבוצות נפרדות של בנים ובנות, מתגבשים למנייני תפילות, ממנגלים ואחר כך בודקים אם לקבוצה אחרת חסר משהו, מטפלים בחבר שהתייבש ואם צריך גם לוקחים אותו לטיפול רפואי, מוותרים בתור לטרמפ גם בתקופת בצורת טרמפים קורונאית, ממלאים את ימי החופש שלהם בטיולי נחלים והיכרות עם הארץ הזו, בלי מסכים בלי טלפונים מחוכמים מדי.
אז נכון, לא הכול מושלם וצריך לדאוג, לעקוב ולוודא שדברים מתנהלים בתוך גבולות גזרה מסוימים, אבל לא הכול מבהיל ומבעית. יש גם הרבה דברים טובים שם.
צבע הכסף
בור גמור אני בענייני כלכלה, ובכל זאת (ויש מי שיאמר בגלל זאת) נראה שדווקא יש יותר היגיון בטיעוניו של בני גנץ לקביעת תקציב דו שנתי. זה גם תואם את ההסכם הקואליציוני וגם את ההיגיון הפשוט, אבל מה אני מבין, אולי בכל זאת יש משהו בטיעוניו של האיש שכשר אוצר הציל את כלכלת ישראל מהתדרדרות לתהומות שלא נודעו.
ובכל זאת, אם אפשר, שאלה קטנה: אם הדיון בין מצדדי התקציב הדו שנתי לחובבי החד שנתי הוא ענייני כל כך ואינו קשור כלל ועיקר לעניינים פוליטיים, איך בדיוק קרה שכל מצדדי התקציב הדו שנתי צבועים בצבעי 'כחול לבן' והאחרים צבועים בצבעי הליכוד. ההיגיון הפשוט אומר שאם אכן אין כאן עניין פוליטי היינו מוצאים בכל מחנה גם מזה וגם מזה. אז איך אירע הנס הזה?
דום שתיקה
ועכשיו זה השופט מזוז. פתאום מורעפים על ראשינו דיווחים על תגבור האבטחה סביבו. נראה שזו כבר הפכה להיות שיטה בדוקה ושקטה להשתקת מתנגדים: מדווחים על תגבור ועיבוי אבטחה מחשש לאיומים על חייה של דמות כזו או אחרת, ומייד כולנו נעמדים בשלשות ובדום מתוח, יראים ומשקשקים מאימה ופחד שמא יאשימונו בהסתה, המרדה או סעיפים מזוויעים אחרים. כך יכול אותו מאובטח לעשות כל שליבו חפץ וקולה של ההתנגדות יגווע וייעלם.
כך היה עם נשיאת העליון השופטת חיות, כך עם מנדלבליט, כך עם שי ניצן, כך עם ליאת בן ארי וכעת הגיע תורו של השופט מזוז. מוזר לשמוע על האיבטוחים הללו כאשר הקריאות 'צ'אוצ'סקו' ושאר האיומים לעלות על ביתו של ראש הממשלה (אולי בעודו בבית פנימה), גם אם הם כוללים איומים מפורשים על חייו לא מצדיקים עיבויי אבטחה מהסוג הזה.
אוהבים לשנוא
עד אנה מגעת פתולוגיית השנאה כלפי נתניהו? ערוץ 20 ליקט כמה מהתגובות הנסערות במחנה השמאל לביקורו של ראש הממשלה בחנות מסוימת. האופן בו התקבל ראש הממשלה לא מצא חן בעיני המגיבים והם מבהירים כי לא יקנו שם ומפזרים המלצות להעדיף את החנות שממול ולהחרים את החנות הסוררת.
לא נראה לי שצריך להאריך כאן, רק לשאול: תגידו, אתם מאופסים?
(אגב, אני עדיין מחפש את מקור השנאה התהומית שלכם, חברים בשמאל, לנתניהו. זה אולי נשמע קצת תמים מצידי לשאול ואולי תראו זאת כשאלה מופרכת, אבל ממש לא ברור מה הוא עשה לכם. נסו לזקק את השנאה הפתולוגית הזו ולשים את האצבע על הדברים שממש מרתיחים אתכם. מה הם הדברים האלה? איזו מלחמה מיותרת? איזה שלום מזהיר שנופץ? איזה עושק של אזרחים? אולי נגיפים כלשהם שהוא הכניס לכם לקפה? מה בדיוק מביא אתכם, אוהבי האדם, השלום והאחווה, לשנוא בצורה שכזו? מיילא אם הייתם ימניים אולי הייתם טוענים שהוא הבטיח ריבונות ולא קיים, המשיך בשעתו את הסכם אוסלו, היה שותף לאישור העקירה מגוש קטיף, הקפיא בנייה ביהודה ושומרון, מנע בנייה בירושלים... אבל אתם? שמאלנים? מה לכם יש נגדו?)
מי ממנה את מני
משהו לא ברור קורה עם המינויים שממנה נתניהו. אי אפשר למנות את מני מזוז ליועמ"ש ואחר כך להתלונן על עמדותיו ופסיקותיו, אי אפשר למנות את אביחי מנדלבליט ליועמ"ש ושוב להתלונן על עמדותיו והתנהלותו. אי אפשר למנות את רוני אלשייך (בצהלולים ותרועות ניצחון) ואחר כך לזלף דמעות על התנהלותו. אי אפשר גם למנות את בני גנץ לרמטכ"ל, להאריך את כהונתו, ואחר כך להטיח בו את כל מה שהוטח בו לפני הבחירות. ועדיין לא דיברנו על יאיר לפיד כשר אוצר ועוד כמה כוכבים שמונו בדרך. מר נתניהו, יש הסבר לכל זה?
יש עוד מהסחורה הזו?
ואז עלה בצלאל סמוטריץ' לדוכן הנואמים והגיב בכאב על דברי סגן השר, ח"כ יצחק כהן. הוא דיבר על העלייה מרוסיה, ממרוקו, מאתיופיה ומרומניה והיה שם משהו אחר. הנאום אמנם ביקר בחריפות את התבטאות סגן השר על ח"כ קושניר, אבל הדברים לא היו עוד התנגחות ועוד התנצחות פוליטית. היה שם משהו אחר שיש בנאומיו של סמוטריץ'. היה שם שיח על חזון, על ציונות ועל ערכים, שפה אחרת שקצת קשה לשמוע היום בפרלמנט שלנו.
ח"כים יקרים, הבו לנו עוד מהחומר הזה, ולא משנה אם אתם מהימין או מהשמאל, יהודים או לא. החזירו לכנסת את נאומיה הגדולים, אלה שרואים מעבר לתגרנות ולהתקוטטות על תפקיד, מינוי, ליקוי או כיסוי. זה אפשרי ולעניות דעתי גם מתגמל בקלפיות. נסו אותנו.
להערות ולהארות שלכם: [email protected]
לעוד כמה הערות קודמות: