היום כולם מדברים על היברידיות: מכוניות היברידיות, למידה היברידית, עבודה היברידית, בניינים היברידיים ועוד. כולם מבינים שצריך לשלב אלמנטים שונים כדי לעמוד בהצלחה במשימות המורכבות של העידן המודרני.
הציונות הדתית הניפה את דגל ההיברידיות מראשית קיומה. אלא שכאן הדברים הרבה יותר מסובכים מלהתקין באותו רכב מנוע בנזין לצד מנוע חשמלי, או ללמד יום בכיתה ויום בזום.
ממש לפני מתן תורה הקב"ה אומר למשה שעם ישראל יידרש לבנות את חייו בצורה הברידית: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט, ו). מלוכה וכהונה הם שני מושגים שונים בתכלית. המלך עוסק בניהול המדינה כלומר בעיקר בצדדי החול של החיים. הכהונה מתרכזת במקדש ובהוראת התורה כלומר בצד הרוחני של החיים. "ממלכת כהנים" פירושו שעם ישראל צריך להיות גם זה וגם זה.
אבל לא רק בחיי הציבור; כל יהודי נדרש לחיות חיים היברידיים. הנצרות, למשל, סטתה מהאידל המורכב הזה וקבעה שכמרים ונזירות לא מתחתנים. תחליט/י, או שאת/ה "ממלכת" או שאת/ה "כהנים"; לא הגיוני ששני הדברים ידורו בכפיפה אחת. לכן, רובם גם לא חיים במסגרת משפחתית, אלא מתנתקים ברמה כזו או אחרת מהעולם, וחיים במנזרים בהם יש רק גברים או רק נשים. המוני העם שנכנעים לתאוות שלהם, מוּרְשִים להתחתן, אך הדבר לא נחשב לאידאל ולדרך הלכתחילית. בנוסף לכך טען 'אותו האיש', ש"קל יותר להעביר גמל בקוף של מחט מלהכניס עשיר לגן עדן". כלומר, יש להתרחק ככל הניתן מכסף שכן מדובר במשהו גשמי שמשוקע בחומריות.
יהודי, כידוע, מצוּוה להתחתן; "פרו ורבו" היא המצווה הראשונה בתורה. ברוח זו אמרו חז"ל שמותר למכור ספר תורה לשתי מטרות בלבד: נישואין ולימוד תורה (מגילה כז ע"ב). אנחנו גם מצוּוים לעבוד לפרנסתנו, וחז"ל אמרו "פשוט נבילה בשוק ואל תצטרך לבריות" (על פי פסחים קיג ע"א). אבל זה לא רק עניין של פרנסה ברמה הפרטית, הרי נצטוונו להקים ממלכה, ואם כן עלינו לגדל: פוליטיקאים, דיפלומטים, בנקאים, מדענים, אנשי צבא, אומנים, אנשי תקשורת, משפטנים, רופאים, מורים, אנשי אקדמיה וכו' וכו'. אחד הביטויים המפורסמים של הרב קוק היה, שמדינת ישראל היא "יסוד כיסא ה' בעולם" (אורות ישראל ו, ז). עלינו להבין שהפעולות שלנו בחול הן הבסיס להופעת הקודש, גם בחיי הפרט וגם בחיי הכלל. אנחנו בנויים מגוף ונשמה; ואם לא נטפל בגוף ולא ניתן לו את הדרוש לו, הוא יחדל מלהתקיים ואז גם הנשמה תפרח ותתנתק מהעולם הזה.
אולם היברידיות יכולה להיתפס פעמים רבות כטישטוש, כביטול הבדלים בין דברים. זו כמובן טעות מסוכנת, שכן, בהקשר שלנו, אסור למסמס את ההבדלים בין קודש וחול. בהבדלה אנו אומרים "המבדיל בין קודש לחול" ולכן חשוב להגדיר את תחומו של כל אחד מהם. לימוד תורה אינו שווה ללימוד מדעים, ותפילה איננה שווה לנגינת מוסיקה קלאסית. לימוד תורה הוא עיסוק בחכמה האלוקית שירדה והשתלשלה מהאין סוף אל עולמנו הסופי; מה שמכונה בקבלה ובחסידות "סובב כל עלמין". הלימוד הזה מקדש את הלומד/ת, מקרב אותו/ה לאביו שבשמים, וכמובן מקנה לו/ה ידע ומוטיבציה לחיות את החיים על פי רצונו של הקב"ה. תכונות נשגבות אלה לא קיימות במקצועות החול כיוון שאלה תחומים אנושיים-סופיים; מה שמכונה בקבלה ובחסידות "ממלא כל עלמין". זהו גם ההבדל בין קיום מצוות ובין עיסוק בתחומי החול.
אבל המסקנה מההבדלה בין קודש לחול איננה להישאר בקודש ולמחוק את החול. שהרי, משהסתיימה השבת ועשינו הבדלה, אנו חוזרים לימי החולין. חובה עלינו לעסוק ב"יישובו של עולם", אך תוך הבנה שיש לתת לקודש לחדור לחיי היום יום, לכוון את מעשינו, ולהרטיב אותם בטל של רוחניות וקדושה.
אנחנו, באוניברסיטת חיפה, שמחים על כל סטודנט וסטודנטית שמצטרפים אלינו מהמגזר הדתי. אין ספק שקיימים אתגרים משמעותיים למי שבוחר/ת בלימודים אקדמיים במוסד שפתוח לציבור הרחב ולא במוסד מגזרי. אבל, בתור מי שיושבים בחיפה, קרוב לבסיס הקומנדו הימי, אנחנו מכירים את הסיסמה: "כשהגלים מתחזקים, החזקים מתגלים". ברם, הם לא מתגלים מאליו, כך סתם. אנחנו מלווים את הסטודנטים כדי שההתמודדות בקמפוס באמת תחשל אותם ותכין אותם לחיים האמיתיים בחברה הישראלית, שבה זרמים רבים ושונים. ברוך ה' התוצאות נפלאות.
הכותב משמש כרב קמפוס אוניברסיטת חיפה