הכול מתחיל ונגמר באמון

בן סורר ומורה נידון על שם סופו. אבל איך ייתכן שמראש אנו צופים את סוף דרכו הרעה, ואנו מאבדים את התקווה שאותו בן יחזור למוטב?

הרב שלמה סובול , ח' באלול תש"פ

הרב שלמה סובול
הרב שלמה סובול
צילום: גיא טייב

בן סורר ומורה היא פרשייה נעלמת. בתורה כמעט ואין לנו פרטים על מעשיו של אותו הבן. חז"ל מלמדים אותנו שבגדול זהו סיפור על בן שגונב מהוריו כסף כדי לקנות כמות גדולה של בשר ויין, והוא נהרג על שם סופו כי הוא עתיד לשדוד ולהרוג את הבריות.

דינו של בן סורר ומורה, מעלה תהיות. כידוע, התשובה היא אחת מהיסודות החשובים ביותר ביהדות, ותשובה אף קדמה לעולם. אם כן, מדוע אנו בטוחים שבן סורר ומורה יגיע למצב שילסטם את הבריות, ואיננו מאמינים שיעשה תשובה?

החטא היחיד שמיוחס לבן סורר ומורה בתורה הוא ש"איננו שומע בקול אביו ובקול אימו", זאת אומרת שהוא חתך וניתק את הקשר עם הוריו. ההורים הם השורשים של הבן, והם אלו שמחברים את הבן לדורות הקודמים ולכלל ישראל. בן שאיננו שומע בקול הוריו, מנתק את הקשר איתם וגונב מהם, דומה לפרי שאיננו בשל שנחתך מהעץ.

אותו פרי כבר לא ימשיך לגדול אלא ילך ויירקב, כי נתקו אותו מהעץ ומהשורשים מהחמצן שלו. כך ילד ש"איננו שמוע בקול אביו ובקול אימו" מאבד את החמצן והחיות של חייו, ואת הקשר שלו למשפחה ולעם ישראל, ולכן אין לו דרך להתקדם ולהתפתח. אגב, זהו העומק שעומד מאחורי מצוות כיבוד הורים.

אבל הנה בא רבי יאשיה ומלמדנו דין מחודש. "אמר ר' יאשיה שלשה דברים סח לי זעירא מאנשי ירושלים... בן סורר ומורה שרצו אביו ואמו למחול לו מוחלין לו". אנחנו למדים מכאן שאם אביו ואימו של בן סורר ומורה מוחלין לו, הוא אינו נענש. הדבר לא מובן, מדוע מועילה מחילה של ההורים?

אלא שכיוון ששורש הבעיה וחוסר התקווה בבן נובע מכך שהילד התנתק מהוריו, אזי במקרה שהם מוחלים לו הם שומרים על הקשר איתו. כי אמנם הילד חתך את הקשר עם הוריו, אבל ההורים לא נתקו את הקשר עימו, ולכן האנרגיה והחיות של ההורים ממשיכה כל הזמן לזרום אל הילד, וממילא הבן מחובר לשורשיו למשפחתו ולעמו, ויש אמונה וציפייה שהוא יחזור למוטב.

למדנו מכאן יסוד חשוב בחינוך. גם כשהילד לפעמים לצערנו עוזב את הדרך, אנחנו מצדינו כהורים אסור לנו אף פעם להתנתק ממנו. כל עוד שיש לנו אמון בילד, ואנו מבינים שכל החטאים שלו ועזיבת הדרך היא חיצונית ותחפושת, ואנו מצליחים לראות את הילד האמיתי, הצדיק והישר, הרי שאנו מזרימים לו כוחות חיים בריאים, ומאפשרים לו לשוב.

כאותו סיפור על אותו נער שנטש את הדרך ועזב את הבית, אחרי כמה שנים החליט לחזור לביתו באמצע הלילה ולא ידע מה יהיה. להפתעתו ולמזלו הוא גילה שהדלת של הבית לא הייתה נעולה. למחרת בבוקר הוא פגש את הוריו. לאחר כל החיבוקים וכו', הוא אמר להוריו שמזל שהם שכחו לנעול את הבית בלילה הקודם. הם ענו לו: מאז שעזבת את הבית לא נעלנו את הבית בשום לילה, כי חיכינו לך. ידענו שתחזור. בעומק הדברים נראה שהאמון של ההורים הוא מה שנתן לבן את האפשרות לחזור.

ומהסיפור הפרטי של בן סורר ומורה, נעבור לסיפור של כולנו. כולנו מידי פעם בנים סוררים ומורים כלפי אבינו ואימנו. אבא זה הקב"ה ואימא זאת כנסת ישראל. אנו הרבה פעמים of the' דרך' ואנחנו חותכים את הקשר עם הקב"ה, אבל הקב"ה מוחל לנו וממשיך לתת לנו חיים כי הוא מאמין בנו. בכל בוקר אנו אומרים 'מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך' – הקב"ה מחזיר לנו את הנשמה בכל יום, למרות שחטאנו נגדו, כי הוא מאמין בנו למרות הכל, ואותו אמון נותן לנו את הכוח והמוטיבציה לחזור בתשובה.

כולנו גם בנים של הקב"ה וכולנו גם בנים של הורים, וכולנו גם זוכים או נזכה בעזרת ה' להיות הורים. יהי רצון שתמיד נזכה לאותו אמון מהקב"ה ומהורינו, ונדע לתת את אותו אמון לילדינו, ומתוך כך נזכה לשוב בתשובה שלמה.

הרב שלמה סובול הוא ראש ארגון רבני ברקאי וראש קהילת שערי יונה מנחם במודיעין