דורון ניר צבי
דורון ניר צביצילום: עצמי

היהודים נחשבו בכל שנות הגולה כסוחרים מומחים וממולחים, אך מאז שבנו לאדמתנו נראה כי לקינו בתחום זה, לפחות בכל מה שקשור לכישורי המו"מ הפוליטי-מדיני-בינלאומי.

ראש הממשלה מנחם בגין ז"ל המציא את הפטנט של 'שטחים תמורת שלום' ושל עקירת יישובים יהודים לצורך ריצוי הערבים, מסר למצרים כ-2/3 מתחומי מדינת ישראל, ועל כך עוד הוסיף מתן זכות הגדרה עצמית של ה'פלשתינאים', וזאת כאשר קודמתו בתפקיד - גולדה מאיר ז"ל - לא הסכימה לנסיגה מסיני בתנאים הרבה יותר טובים, ואף ציינה ב-1969 ש"לא היה דבר כזה פלשתינאים. מתי לאורך ההיסטוריה חי עם פלשתיני עצמאי בארצו פלסטין?" וכן ש"אין למי להחזיר את השטחים".

למרות הפוזה של מדינאי-על שנערץ על העולם, כשבודקים את התוצאות מתגלה גם בנימין נתניהו כסוחר גרוע ומדינאי קטן. על ההסכם עם מדינת איחוד האמירויות הערביות, ככל שייחתם, ניתנה תמורה אדירה ולא פרופורציונאלית של ויתור על החלת ריבונות ישראלית בהתיישבות היהודית ביו"ש. ויצויין כי ג'ארד קושנר מדגיש, בניגוד לאמירות של נתניהו, כי לא מדובר בדחיית הסיפוח אלא בויתור. ההסכם ותמורתו מזכירים הסכם הזוי אחר שעליו חתום נתניהו - ההסכם להחלפת החייל השבוי גלעד שליט, בתמורה לשחרור 1027 מחבלים, ביניהם 280 שנשפטו למאסרי עולם.

מצד אחד זהו הסכם שלום עם מדינה רחוקה שממילא לא היתה במצב מלחמה עם ישראל, לא היוותה איום כלשהו על ישראל ואף היו לה יחסים עם ישראל 'מתחת לשולחן' ואינטרסים משותפים מול אוייב מובהק משותף כמו איראן, ומצד שני יש כאן הנצחה של הבעיות שיש לנו בלב הארץ עם 'שטחים מוחזקים' שבג"ץ מנהל כבר למעלה מ-50 שנה, וחצי מיליון אזרחים שומרי חוק (המכונים 'מתנחלים') שיש להם חובות מסוג א' אבל זכויות מסוג ד'.

חרף האמור, ואולי דווקא בשל הקשר שנוצר בין הסכם השלום המתגבש לענייני יו"ש, נוצרה לענ"ד הזדמנות לשלב בהסכם עניינים שיסייעו למדינת ישראל בפיתרון בעיית ערביי יו"ש.

במדינת האמירויות, שהיא דיקטטורה-מלוכנית, יש אמנם אוכלוסיה של כ-10 מיליון אנשים, אבל רק כ-12 אחוז מהם הם אזרחי המדינה, בעוד כמעט כל השאר הם עובדים זרים, כאשר כמה מאות אלפים מתוכם הם מהגרי עבודה מ'הפזורה הפלשתינית', לרבות ערביי יו"ש, אשר חיים שם שנים רבות.

מדובר במדינה עשירה במשאבים (בעיקר נפט כמובן) ששטחה גדול פי 4 משטח מדינת ישראל, והתמ"ג לנפש שלה נמצא במקום ה-11 בעולם. במדד הפיתוח האנושי היא עומדת במקום 35 בעולם. אזרחי המדינה ועסקיה משוועים לידיים עובדות ולכח אדם זול, וכאן המקום של מדינת ישראל להפוך את הלימון של ההסכם המריר ללימונדה מתוקה:

על מדינת ישראל לדרוש להכניס סעיף בהסכם השלום המתגבש, ולפיו תתחייב מדינת האמירויות לקלוט כאזרח, או לפחות כתושב קבע, כל צעיר פלשתיני שיחפוץ בכך. לאור המצב של הערבים בשטחי יו"ש ככלל, והמצב הכלכלי בפרט (בייחוד בימי הקורונה), יהיו הרבה שיקפצו על האפשרות וישמחו לממשה. במקביל, על מדינת ישראל לעודד הגירה זו, תוך חקיקת חוק לעידוד הגירת נוכרים, אשר ייתן מענקים לכל מהגר שיעמוד בקריטריונים שייקבעו בהסכם עם האמירויות. בטוחני כי כספי המענק יהיו חלק קטן מהוצאות המדינה הנוכחיות בגין כל צעיר ערבי ביו"ש, בין אם הוצאות של ביטחון שוטף ובין אם הוצאות מתחום התשתיות או הרווחה.

אגב, השמאל הוא זה שלאורך כל השנים קבע תגי מחיר כספיים, וניסה לומר שכל מתנחל עולה למדינה הון, אז לא אמורה להיות לו בעיה עם קביעת תגי מחיר לפלשתינאים.

גם השמאל, אשר רוממות הדמוגרפיה בגרונו, אמור לשאוף להסדר הנ"ל, ולתמוך בחקיקה המוצעת. היא לא פחות מוסרית מאמירת השמאל 'אנחנו כאן, והם שם'. חוק עידוד הגירת נוכרים איננו 'גזעני' יותר מחוק השבות אשר מעודד קליטת יהודים בלבד.