יאיר יעקבי
יאיר יעקביצילום: שלומי יוסף

כל אדם נושא על שכמו מטען סטריאוטיפים הנוגע למקום שבו גדל. זו הסיבה שבגינה אנחנו ממהרים לשאול מכר חדש "מאיפה אתה במקור", כדי שנוכל מהר מהר לכלוא אותו בכלוב ולסכם אותו בוויקיפדיה. לא משנה כמה ינסו לחנך אותנו חובשי הקסקטים חובבי השירה לחמוק מהגדרות ושבלונות, אנחנו ממשיכים בדרכנו הנלוזה ומתייגים כל אדם על פי צור מחצבתו. ואין מי שסובל מכך יותר מאשר הרעננים. כן כן, קראתם נכון. אנחנו המתויגים ביותר והמופלים ביותר. ואני לא כותב את זה ככה בחופשיות רק בגלל שאין אפשרות של טוקבקים בגיליון שבת מודפס, למרות שאני מודה שזה מאוד נוח. אני אומר את זה כי זאת האמת שלי, ומי אתם שתגידו לי שהאמת שלי לא אמיתית? מדובר בנרטיב לגיטימי, וכשלכם יהיה טור, אתם תכתבו מה שבא לכם.

ולענייננו: לא קל להסתובב בעולם כשכולם מכנים אותך "ילד שמנת", מניחים שמעולם לא שתית מפה לפה ושלמדת לאכול שווארמה בגיל 21. במקרה שני האחרונים נכונים, אבל זה לא עושה את זה פחות כואב. ולך תספר להם שההורים שלך בכלל מורים ושהגעתם לרעננה לפני 50 שנה, כשהכול פה היה פרדסים וזאב בילסקי. מדובר במאבק אבוד.

אבל הקיץ הזה החלטנו לעשות מעשה סמלי. משפחת יעקבי הרעננית המורחבת התכנסה לדון כיצד נבלה את החופשה המשפחתית בקיץ המתקרצץ עלינו לטובה, וברגע של השראה נפל הפור: עושים קמפינג. הולכים נגד כל אינסטינקט יעקביני שפוי ומתמסרים לרעיון של לינה בשטח, משל היינו רמשים או להבדיל אנשים שעושים את שביל ישראל.

צריך לומר, אגב, שעבדכם הנאמן איכשהו פספס את הדיון המכריע הזה, אבל כאמור, ייסורים מקבלים באהבה או לא מקבלים בכלל.

בקיצור, הגענו לקראת ערב אל הגולן, ובדחילו ורחימו התקרבנו לעבר המקום ששוריין מבעוד מועד לקמפינג. ומה אני אגיד לכם, בדיעבד אני לא יודע מה כולכם עושים סיפור מקמפינג. איך שנכנסנו אל המתחם הסגור, בעל המקום ניגש לקבל אותנו במאור פנים.

"זה האזור שלכם", הוא הצביע על האזור המתוחם והמרופד בדשא, "בפינות תוכלו לראות את האוהלים". ובאמת, מסביב לדשא עמדו האוהלים. יריעות לבנות מתוחות בגובה שניים וחצי מטר וברוחב ארבעה על ארבעה.

"המזרנים כבר בפנים, ותכוונו לכם את המזגן איך שנוח לכם", אמר בעל הבית והתחיל לצעוד חזרה למשרד, "אגב, המקררים בגודל מיני, מקווה שזה בסדר", הוא נזכר לעדכן. "ברור שזה בסדר, אנחנו בשטח!" הכרזתי בגאווה.

"מדובר בחדר", אמר היעקביני הבכור כשנכנס לאוהל שלנו.

"מה פתאום חדר, זה קמפינג!" הסברתי לו, שיכיר.

הבן השני הסכים עם הראשון. "זה כמו מלון לא מוצלח", הוא השוויץ בחוסר הידע שלו.

"אתם מבינים? זו בדיוק הסיבה שבאנו לכאן", אמרתי לצמד חסר המעוף, "כדי שלא כמו אבא שלכם, אתם תבינו מגיל צעיר מה זה קמפינג ותשברו את השרשרת", גערתי בהם, "ועכשיו לכו תמצאו את המטען של הנייד, אני רוצה לחבר אותו לחשמל של החדר".

"התכוונת אוהל", אמר הבכור.

"מה אמרתי?"

"אמרת חדר".

"בסדר, כי בשבילי להיות באוהל זה כמו להיות בבית, מרוב שאני חיית שטח".

רואים שהילדים האלה גדלו בלוד, מה יש להגיד.

למחרת התעוררנו כמו שקמים משנת שטח מטורפת - כשכל הגוף תפוס מהמזגן ומהעובדה שהכריות שהוצעו לנו לא היו אורתופדיות. אבל זה היופי של הקמפינג, הסברתי לאשתי, שאגב, כל הזמן הזה הקפידה להנהן בכל פעם שאמרתי את המילה "קמפינג", כאילו היא מכירה קמפינג אחר. אבל היא מחשמונאים, בטח גם לה זה חדש.

יצאנו אל התחנה הבאה, שגם היא הייתה סמלית לא פחות - סדנה להכנת שוקולד.

"יש פה ערך חינוכי", הסברתי ליעקבינית, "אנחנו רוצים להראות לילדים שלנו שצריך לעבוד בשביל כל המתוק שיש לנו בחיים, ולא לקבל אותו בכפית של זהב".

אשתי המשיכה להנהן.

נכנסנו אל הסדנה, ומיד הגישו לנו מדריכות השוקולד קערות מלאות שוקולד וכפיות כדי שנוכל למזוג את השוקולד אל תוך השבלונות שבחרנו מראש. אני בחרתי צורת סמיילי.

"אנחנו מכינים שוקולד!" הכרזתי.

"אנחנו כולה מוזגים שוקולד", קינטר שוב הבכור, "השוקולד עצמו כבר הגיע מוכן, עובדה שסבתא מנשנשת אותו במקום למזוג".

"אתה תעזוב את סבתא במנוחה, היה לה לילה קשה בשטח", סנטתי בו, "חוץ מזה שככה בדיוק מכינים שוקולד: מקבלים אותו נוזלי, מוזגים אותו לתוך משהו ודוחפים לפריזר".

"אבל מאיפה מגיע השוקולד הנוזלי?" שאל להכעיס הסנדוויץ' היעקביני.

"משלמים לגברת בדלפק ומקבלים!" התעצבנתי, "למה להתחכם כל הזמן? אני מנסה ללמד אתכם לקח לחיים, עכשיו תכינו את השוקולד הזה כבר".

היעקבינים מזגו את השוקולדים לתוך הדוגמאות, ואחרי חצי שעה קיבלו את השוקולדים מוכנים.

"נו, יש תחושת סיפוק?" שאלתי אותם.

"אהה, כן?" הם ניחשו.

"בדיוק!" שמחתי, "זה רק מלמד אתכם שאין גבול למה שאתם יכולים לעשות בכוחות עצמכם".

לבסוף, בשביל אקורד הסיום של היום, הלכנו למעיין קטן בדרום הגולן, כדי לחזור וליהנות מהטבע הגולמי, כמו הטיילנים המוטרפים שאנחנו. ירדנו אל המעיין מרוחים בקרם הגנה וחיוכים מאוזן לאוזן, רק כדי לגלות שם את כל עם ישראל רכון ומכונס סביב בור מים בגודל מחם שבת בינוני.

"יעקבי!" קרא לעברי פרצוף מוכר.

"הייייייי!" עניתי חזרה באריכות, בתקווה שבינתיים איזכר איך קוראים לפרצוף.

"יוני מהכיתה ביסודי", הוא עזר לי לבסוף, "בואו שבו איתנו, אנחנו בדיוק עושים קפה", הוא אמר, כשלמרגלותיו מונחות בזחיחות גזייה ופינג'אן.

"איפה אתם נופשים?" הוא שאל.

"אנחנו בשטח כמובן", עניתי בגאווה, "ואתם?"

"אכסניית נוער באזור קצרין", הוא ענה.

"נו, נו, אכסניית נוער", לחשתי לאשתי, "כזה רענני".

[email protected]