הרב אריאל שיוביץ
הרב אריאל שיוביץצילום: הלל ליברמן

בעקבות התקופה הארוכה בה חיינו השתנו במידה ניכרת, בין היתר בכל הקשור למוסדות החינוך, עלו בדעתי מספר מחשבות ותהיות שהייתי מעוניין לשתף בהם את הקוראים.

מדי פעם אנו מהרהרים בשאלה - לשם מה התלמידים מגיעים לבית הספר? האם הוא מהווה בית לספרים או בית לתלמידים? מהו בעצם תפקידו?

המנהלים והמורים מקדישים שעות רבות במחשבות לקראת השנה הבאה. מהרהרים בעתיד, ומתלבטים כיצד להיערך בצורה המיטבית לקראת השנה שבפתח. אשתף אתכם הקוראים במקצת מן התהיות שעולות בקרב הצוות החינוכי: כיצד עלינו לפעול? האם שנת הלימודים תתחיל בזמן? מה יקרה במהלך השנה? איך נצמיח את התלמידים? כיצד נשיג את המיטב בשנת הלימודים?

בעקבות כך השאלה שעולה במלוא עוצמתה היא כאמור, מהי המטרה העיקרית לשמה אנו שולחים את ילדינו לבתי הספר?

אחת המסקנות שלמדנו מהקורונה היא שעל מנת להקנות לתלמיד ידע ולהשיג תעודת בגרות טובה, אין צורך בהגעה לבית הספר, שהרי ניתן ללמוד גם בדרכים אחרות.

וכך, מחשבותיי נודדות לעבר יעדים נוספים שהצבנו לעצמנו כאשר הקמנו אנחנו את הישיבה התיכונית- ישיבת אמ"ש: יצירת חוסן תורני ונפשי, ייסוד חברה בריאה, הצמחת מלוא כוחותיו של התלמיד ועוד. איפה היעדים הללו באים לידי ביטוי במצב הנוכחי?

על כרחי חייב אני להקדיש מחשבה רבה לקראת השנה החדשהבכל הנוגע לתכנים הלימודיים, כי דווקא בהם משקיעה המדינה, ומשרד החינוך את מירב המשאבים.

אמת הדבר, שלא כל התלמידים מסוגלים ללמוד באופן עצמאי ולנהל את הלמידה שלהם בעצמם. אולם עצם האפשרות לעשות כן, מאתגרת אותנו ומעלה קושיה גדולה על צורת הלמידה הנוכחית ועל המוטיבציה להגיע לבית הספר.

אכן, בתי הספר בזמן שגרת הקורונה, הופכים להיות בית לספרי הלימוד בלבד ברוב הזמן, מפני שהתלמידים לא מגיעים בצורה סדירה ומלאה. משרד החינוך מרבה לדבר על יצירת תלמיד לומד עצמאי, והעברת האחריות על הלמידה לתלמיד עצמו ואני מסכים לכך בלב שלם כי אכן, זוהי מיומנות חשובה ביותר, ואף בסיסית לחיים.

אך.. כיצד עלינו להקנות אותה? איך מצמיחים תלמיד לומד? מהן הציפיות שלנו מתלמיד בכיתה ז לעומת תלמיד בכיתה יב? איך יוצרים ומפתחים מוטיבציה? כיצד משמרים אותה? אלו יכולות נוספות אני מעוניין להקנות לתלמידיי?

אני מעלה בדמיוני את התלמיד שמצליח ללמוד בצורה עצמאית ותוהה: האם השהייה בישיבה מיותרת בשבילו לדעת משרד החינוך? ומה חושב על הלמידה התלמיד עצמו? האם הוא מבין לשם מה הוא מגיע לישיבה ? לשם מה הוא לומד מתמטיקה? היסטוריה? ואפילו תלמוד? שאלה שאנו מרבים לפגוש אצל התלמידים היא - "מה זה יעזור לי בחיים"? ובינינו, השגת תעודת בגרות אינה תשובה מספקת דיה כי הרי ניתן לעשות זאת בדרך אחרת וגם בשלבים מאוחרים יותר של החיים, ע"י לימוד ממוקד ובפחות מאמץ .

ומה עם ציבור המחנכים והמורים? האם במידה ונצליח לגדל לומדים עצמאיים, יש הצדקה לעבודתי? האם התלמיד צריך אותי ?! האם , בסופו של דבר, בהגשמת החלום של משרד החינוך בלמידה עצמאית אני כורת את הענף עליו אני יושב ?!

ושגרת הקורונה, עם כל מורכבותה, גורמת לי לתהות שוב ושוב: לשם מה יש לימודים בבתי הספר? מה מתחולל שם?

אין לי ספק, שהקב"ה, מלא כל הארץ כבודו, מרעיד את המציאות גם בשביל הבירור הזה. לשם מה?

והרי אין בית מדרש ללא חידוש, ומה החידוש שלנו??

בראשונה עלינו להכיר בכך שלא חלה, חלילה, "תקלה" בתכנית האלוקית. נגיף הקורונה לא התפשט בתקופתנו בטעות, ואף אנו, התלמידים, ההורים והמורים לא נולדנו בתקופה זאת באופן אקראי. קורא הדורות בחר מראש בכל אחד מאתנו, באופן אישי, ליטול חלק במציאות הזו. לכל אחד מאתנו יש את הכוחות והיכולות לצמוח בתקופה מיוחדת זו. יתירה מכך, זוהי הדרך הטובה והמדויקת ביותר בשבילנו על מנת להתקדם ולהתעלות.

שנית, המציאות השונה בה אנו חיים , מאלצת אותנו לצאת מאזור הנוחות, המצב המוכר, ומזמנת לנו אפשרויות חדשות שעד כה לא הכרנו או לא ניצלנו כיאות. שנים על גבי שנים עסקו במערכת החינוך בשאלה כיצד ניתן להתקדם מבחינה לימודית לעבר המאה 21, והנה, כל המציאות כולה, למעט בתי הספר, מתקדמת משתדרגת ומשתנה, ורק כיתת הלימוד נשארה הרבה מאחור. והנה, תוך פחות מחצי שנה, עולם החינוך והלמידה התקדם ללא היכר. המציאות הכלל עולמית מתכוננת לבואו של משיח, "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". ניתן היום ללמוד ולקבוע עיתים לתורה בכל עת ובכל אתר על ידי שימוש בכלים טכנולוגיים מגוונים- ורבים אכן עושים כן. מורים נחשפים לדרכים חדשות ולשיטות שונות להוראת החומר ואף להקנותו לתלמידים ברמות למידה שונות. ונוסף על כך, תקופה זו חשפה ביתר שאת, את החשיבות בשמירה על הקשר האישי בין המורה לתלמיד, פיתוח עולמו הפנימי ומשמעותה המרכזית של הלכידות החברתית להתפתחותו הבריאה של התלמיד.

שלישית, מציאות זו, מדגישה ומבררת לנו, שהעיקר הוא התהליך ולא התוצאה הסופית. במשך שנים המסר ששודר לתלמידים היה שהעיקר הוא השגת תעודת בגרות מיטבית. ניתן לומר שתפיסה קלוקלת זו חדרה גם למחננו כאשר בישיבות התיכוניות מושם דגש על כמות שעות הגמרא הניתנות לתלמיד ועל כמות הדפים אותם הוא לומד.

איני חולק על כך ששעות הלימוד הן חשובות מאוד, והיקף מספר הדפים הוא לעיתים משמעותי ליצירתו של בן תורה שלם, אולם תקופה זו, בה התלמיד נוכח פחות בישיבה, מבהירה לנו כי לא התוצאה (כמות הדפים) היא הדבר המרכזי, אלא התהליך שמתרחש בקרבו של התלמיד. תקופת הקורונה מלמדת אותנו שיש לתת את הדעת על היעד האמיתי שלנו כמחנכים.

איך אנחנו מצמיחים בן תורה, איך מתמודדים עם קשיים בבחינת "שבע ייפול צדיק וקם", איך יוצרים תלמידים שמאמינים בכוחותיהם וממשיכים להתקדם למרות המכשולים השונים שהמציאות מציבה בפניהם. איך מלמדים תלמיד לנהל את זמנו באופן המיטבי, כיצד מקנים לתלמיד יכולת של קביעת עיתים לתורה. תקופה זו מעניקה לנו את היכולת ליצור חיים שלמים של תורה, ולהצמיח מבט שמתרכז בתהליך ולא בתוצאה.

הכותב הינו ראש הישיבה התיכונית אמ"ש –אלון מורה, ואיש חינוך ותיק