נשמה אינה מילה גסה

לציוני הדתי הממוצע קל להיאבק בנושאים הלאומיים, קשה לו הרבה יותר להילחם על פניה היהודיות של המדינה. דעה

עמיטל בראלי , ז' באלול תש"פ

נשמה אינה מילה גסה-ערוץ 7
הרב עמיטל בראלי
צילום: יהונתן הלפרין

איש גוש קטיף אני, למרות שמעולם לא גרתי בו. לאחרונה עברו 15 שנה מעקירת הגוש, אך קולות המאבק זכורים היטב, אש אדירה שבערה בחזה. אל מול העוצמות הללו, שאלתי את עצמי לא פעם מדוע איש הציונות הדתית המצוי מתקשה כל כך לקחת חלק במאבק על פניה היהודיות של המדינה. מדוע אנו נחרצים כל כך בנושאים הלאומיים וסביב שלמות הארץ - מצווה גדולה ללא כל ספק - אבל מהססים במאבק על פניה הרוחניות של המדינה.

ייתכן כי האשם במצב הוא שיח הזכויות, שמזכה את בני האדם בזכויות יסוד רבות ומתרבות, לצד חובות שהולכות ומתמעטות. קשה לנו, בני הציונות הדתית, המעורבים עם הבריות, להיות מואשמים בהגבלת חופש המסחר בשבת, בהגבלת חופש התנועה, באי־פתיחת התחבורה בשבת או בפגיעה בחירות הפרט בשל ההכרח להתחתן בחתונה יהודית בלבד. קשה לנו לחשוב על זה, קשה שבעתיים להיאבק על זה.

לא פשוט להגדיר מהו דתי־לאומי, מה מאחד את כולם תחת מטרייה אחת. אבל זה ברור - ציוני־דתי לא אוהב להרגיש חרדי, לא רוצה להיתפס כקיצוני, לחוש מתלונן ונרגן. הוא אוהב להרגיש חלק מהכלל, שותף במדינה ובמוסדותיה, שמח בראשיה, שריה ויועציה. הרגילו אותנו שזכויות הפרט הן קודש קודשים, וכל פגיעה בהן דינה להתבטל. הרגל הופך לקבע, ואנו מתקשים להילחם בפומבי על צביונה היהודי של המדינה.

מדינת ישראל היא מדינה יהודית. לשם כך הוקמה, כך הוסכם על מייסדיה, כך מוסכם עד היום על רוב אזרחיה היהודים. גם אם הדבר אינו נוח לכמה פרטים, עליהם לכבד את הכלל, בדיוק כפי שהפרטים נפגעים ונתקעים בפקק מפני הזכות להפגין, או מאבדים את חירותם עבור השירות הצבאי, אך רואים בכך זכות גדולה - לתרום את חלקם למען הכלל, למען מדינת ישראל.

אם עם ישראל ומדינת ישראל אכן חשובים לבני הציונות הדתית, אדרבה, הם חייבים לפעול ביתר שאת לחיזוק מעמדה של היהדות במרחב הציבורי. הכול מבינים שמה ששמר עלינו בשנות הגלות, למרות הפיזור בכל קצוות תבל, הוא הסיפור המשותף, הקשר של העם למסורת אבותיו, לתורה, לשבת ולמשפחה היהודית. אם נוותר על כל זה, אם אופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית יישחק עוד ועוד - נימצא בסכנת כיליון כאומה אחת, נחיה במדינת כל אזרחיה. המיוחד שעושה את כולנו עם אחד ומיוחד עלול להיעלם. אופייה היהודי של המדינה הוא הלב הפועם המחיה אותה כמדינה יהודית, ויש לשמור עליו מכל משמר, משום שהביטחון הרוחני של המדינה חשוב לא פחות מהביטחון בגבולות.

השבוע ציינו את יום פטירת הראי"ה קוק זצ"ל. הרב קוק דיבר רבות על חשיבות תחיית החול, ועל תחיית הקודש שחייבת לבוא על גביה, תחייה רוחנית שבשיאה תשוב השכינה לציון ולירושלים. מדינת ישראל קמה בייסורים, ארץ ישראל לא הונחה לפנינו כמובנת מאליה, והדרך לכיבושה לא תמה. ובכל זאת, נראה כי תחיית החול, למרות משבר הקורונה שבעזרת ה' כליל יחלוף, הגיעה לסוג של פסגה. בעיות הביטחון אינן בראש מעיינינו, סכנת חלוקת הארץ אינה מורגשת כאיום סמוך ונראה. אירועי השנים האחרונות, המאבקים על דמותה של מדינת ישראל, קמפייני ה'הדתה' למיניהם, מחייבים אותנו להתעורר ולהיזכר בתפקיד המקורי שלנו. אנו מחויבים לפעול לקידום, לחיזוק ולביצור של השבת הציבורית, קדושת המשפחה, הכשרות והגיור. זו נשמת אפה של הציונות הדתית, ונשמה אינה מילה גסה.

הכותב הוא מנכ"ל ארגון 'חותם'