ביום שישי של שלהי מבצע ‘צוק איתן’, היום שבו נחטפה גופתו של הדר גולדין ז"ל, קיבל מאיר דורפמן את שיחת הטלפון שציפה לה בדריכות זה זמן: קוראים לפלוגה שלו להחליף חיילי סדיר במעטפת של רצועת עזה, צו שמונה. אחרי איפוס נשקים וחתימה על ציוד, דורפמן וחבריו חזרו לבסיס שעות ספורות לפני שבת. אבל למפקדים היו תוכניות אחרות, והם הודיעו כי בקרוב יצאו שוב אל המטווחים וימשיכו להתאמן אל תוך השבת.
הפקודה החדשה הסעירה את הפלוגה. הדתיים התווכחו אם מוצדק לחלל לשם כך את השבת, אלה טוענים בכה ואלה בכה. דורפמן, כפי שנהג בכל הכרעה קריטית שאליה נקלע, הרים טלפון למורו ורבו, הרב זלמן נחמיה גולדברג. “למרות השעה ההזויה, דקות ספורות לפני שבת, הוא ענה בנחת כמנהגו. תמיד היה לו כל הזמן שבעולם לאנשים", נזכר דורפמן שש שנים מאוחר יותר. “פרשתי לפניו את השיקולים, כשאני מנסה לרמוז שזה לא כל כך נורא אם נתאמן בראשון. הגרז"ן התעקש, ‘ואולי החיילים שאתם צריכים להחליף כבר עייפים?’. ניסיתי לומר שהם רק שומרים מאחור ולא ממש נלחמים, אבל הוא בשלו: ‘ואם גולדין נחטף בגלל שהוא ולוחמיו כבר היו עייפים? אולי זה פיקוח נפש?’. את הדיון הוא סיכם בכך שאמר לי, ‘ייתכן שהמפקדים שלכם מזלזלים בשבת, אבל את זה צריך לבדוק אחרי המלחמה. עכשיו הם אנשי המקצוע, ואין לכם אלא מה שהם אומרים. אין דרך אחרת’".
בסיפור הקטן של דורפמן טמונים רבים מהמוטיבים שאפיינו את דמותו של הרב זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל, שהלך לעולמו ביום רביעי שעבר. הרב גולדברג, שכונה בפי רבים ‘הגרז"ן’, לקה באירוע מוחי ונחבל, ולאחר כמה ימים נפטר בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים. הוא נחשב לאחד מגדולי הדיינים של הדור הנוכחי, והותיר אחריו דור של דיינים שהתחנכו בדרכו וינקו ממנו תורה ודרך פסיקה. הדרך שבה השיב לחייל המילואים בגבול עזה היא גם הדרך שבה השיב לדיינים בתיקים הסבוכים והרגישים ביותר שנידונו בבתי הדין.
לא מאכיל בכפית
"הוא כיוון שהתלמידים יפסקו בעצמם", מספר הרב דני כ"ץ, דיין בבית הדין האזורי באשקלון. “הייתי מתייעץ איתו הרבה כשריכזתי את המענה לשאלות שהגיעו למכון 'משפטי ארץ' וכאשר שימשתי כדיין בבית הדין לממונות של ‘ארץ חמדה-גזית’. את הדברים היותר מורכבים, שהתקשינו בהם, הבאנו אליו. הנקודה אצלו תמיד הייתה שהוא לא מתכוון להחליף אותך כדיין. הוא לא יעשה עבורך את העבודה של הפסיקה. אם אתה קיבלת שאלה או דין תורה, הוא לא מוכן לקחת במקומך את האחריות. תמיד היה מוכן לשמוע ולכוון, אבל העניק תחושה שעליך להחליט. זה גרם לכך שהדיינים שהתייעצו איתו לא פרשו בפניו את כל הפרטים והטענות, אלא רק את הנקודה העקרונית שבה הם מתלבטים. זאת הדרך שבה הוא ליווה אותנו כל הזמן - כל אחד זכה ליחס כבן יחיד, אבל בלי להאכיל בכפית. הייתה לו מילה כזאת - ‘אפשר’, כלומר מה שאתה אומר זה אפשרי. זה לא אומר שהוא חושב כך עד הסוף, אבל אתה זה שמחליט. היה לו הרבה מאוד אמון, ככה הוא בנה דיינים”.
הרב כ"ץ, שלמד והתייעץ עם הגרז"ן במשך עשרים שנה, נחשב לתלמיד צעיר יחסית שלו. ישנם תלמידים מובהקים אחרים שכבר פרשו לגמלאות ממשרות מכובדות של דיינות, ודבקו בו במשך עשרות שנים. "הכרתי את הרב גולדברג זצ"ל דרך אחי יעקב, שאמר לי שיש איזה רב תלמיד חכם שמעביר שיעור בכולל של הרב אונטרמן”, מספר הרב ד"ר איתמר ורהפטיג, עורך סדרת הספרים ‘תחומין’ ומרצה באוניברסיטת בר אילן. אחיו יעקב שאותו הוא מזכיר הוא הרב יעקב ורהפטיג, שעמד בראש כולל ‘בית אריאל’ לצידו של הגרז"ן. “הרב גולדברג עלה לארץ בגיל ילדות עם סרטיפיקט שסידר למשפחתו הרב קוק, והם הגיעו לכאן בדיוק ביום הלווייתו של הרב. הוא למד בפוניבז’ ובחברון, התקרב לחזון אי"ש, היה בחור ישיבה קלאסי שהתעלה. מי שגילה אותו היה הרב אונטרמן. הוא הזמין אותו להיות ראש הכולל שלו, שנקרא ‘בית מחוקק’. בהמשך הכולל עבר ל'בית אריאל' של הרב עוזי קלכהיים, והגרז"ן מונה להיות ראש הכולל. שמעתי אותו, ובאמת מאוד התפעלתי מההיקף הגדול ומהאופן שבו שלט בעיקר בחושן משפט. הדימוי שהיה לנו עליו זה שהוא מחזיק בראש שלו תיבות בנושאים בהלכה, וברצותו פשוט פותח מגירה ושולף את כל החומר שבה. הוא הטיף מאוד לחזרות בלימוד, ואת התוצאות ראו עליו”.
הרב ורהפטיג מתאר גם הוא את הדרך שבה נהג הגרז"ן לענות לשאלות, אבל נותן לה פרשנות קצת אחרת. “היה לי הרושם שהוא קצת מסתיר את עצמו, שהוא ירא הוראה. הוא ניסה תמיד לכוון את השואל שיבין את המקורות ויפסוק לעצמו. זה מה שקוראת הגמרא ‘יראתו קודמת לחוכמתו’, שלמרות הגדלות שלו בתורה הוא היה ירא מלהכריע. עם זאת, כשהיה צורך הוא היה נותן הוראה ברורה, והיו לו כתפיים רחבות מאוד”.
מאז אותו שיעור ראשון בכולל, הרב ורהפטיג נצמד לגרז"ן והיה לנוכח קבוע בשיעוריו. הוא נזכר כיצד התחולל השינוי הגורלי במסלול של הרב גולדברג, שינוי שנולד בבית המדרש של 'בית אריאל'. "הוא היה נותן בעיקר שיעורים, זאת הייתה האהבה שלו, אבל בשלב כלשהו הרב קלכהיים ואחי שכנעו אותו שהוא צריך להיות דיין בבית הדין הרבני. לא היה קל לגרום לו לעשות את השינוי. הוא לא עשה את הבחינות של הרבנות הראשית להסמכה לדיינות, אלא עבר דרך ועדה מיוחדת שהסמיכה אותו לדון. הוא הסכים ללכת בהתחלה לבית הדין האזורי, ובהמשך גם התמנה לדיין בבית הדין הגדול, ואחר כך גם כבוחן לדיינות מטעם הרבנות הראשית. חוץ מזה שימש גם כעורך הראשי של האנציקלופדיה התלמודית, והמשיך להעביר שיעורים בכל מקום שהזמינו אותו, מכולל סדיגורא ליד הבית שלו ועד לישיבות הסדר בכל רחבי הארץ”.
שיעורים מקדומים ועד שדרות
על אף השתייכותו לעולם החרדי, העניק הרב גולדברג יחס שווה לכל אדם שפנה אליו או הזמין אותו. במשך השנים העביר שיעורים קבועים בישיבות ציוניות כמו בית אל, אור עציון, שדרות, קדומים, תל אביב, מכון 'ארץ חמדה' ועוד רבות אחרות. "לצד הגדלות האדירה שלו, הוא היה כל כך עממי שאפשר היה לגשת אליו בלי חשבון”, מתאר הרב ורהפטיג. "אפילו כשרציתי לשאול את הרב ליכטנשטיין שאלות היה לי קצת מורא מלגשת אליו, כי חבל על הזמן שלו, ובטח שעם הרב אלישיב הרגשתי מורא לגשת, אבל אצל הגרז"ן לא הייתה שום בעיה. דבר חופשי על מה שאתה רוצה בלימוד. הייתי פוגש אותו לפעמים באוטובוס כשהוא עומד ומחזיק את הידיות למעלה. הוא הסתובב בלי משמשים או מזכירים”.
"הרב היה זמין לכל מוסד שביקש, בצורה שקשה לתפוס, כי מדובר בשיעורים עמוקים שדורשים הכנה”, אומר הרב כ”ץ. "ב'ארץ חמדה' הוא היה דמות משמעותית בהעמדת התלמידים, גם בלי להיות ראש המוסד. הוא היה זמין לשאלות והתייעצויות. אפשר היה להסיע אותו ולדבר בדרך, או לנסוע איתו. תמיד היה מרגיש בעל חוב לכל מי ששאל. אני לא יודע מה בדיוק הוא חשב בליבו על הישיבות הציוניות שבהן לימד, אבל אנחנו כן יודעים שהוא התייחס לכולם בכבוד גדול. כל תלמיד חכם שאפשר לשאת ולתת איתו ראה בו בן שיח, ולא חשוב איזו כיפה לראשו”.
לרב ורהפטיג יש גם דוגמאות חיות ל’עיוורון המגזרי’ שאפיין את הרב גולדברג. “הייתי מזמין אותו לחתונות של הילדים שלי, והוא היה מגיע למרות שהן היו לא בהפרדה. הוא גם היה נמנע מלהעיר לי אפילו במילה על כך. גם ב’תחומין’, ניסינו מאוד לפרוץ בציבור החרדי ולא הצלחנו בגלל שגם נשים כותבות אצלנו מאמרים, אבל הרב גולדברג לא עשה עם זה בעיות. בכל השנים הייתה רק פעם אחת שבה העיר לי על מאמר שלא היה צריך להתפרסם שם”.
מאיר דורפמן, שמחזיק כבר שנים רבות את ‘המקום’ בתל אביב, שעוסק בקירוב רחוקים, זכה לפגוש את הגישה הסובלנית של הרב גם כלפי חילונים. “הוא ליווה הלכתית את פעילות ‘המקום’ מייסודו, במשך כ־12 שנה”, מספר דורפמן. "בתחילת דרכנו הוא הזהיר אותי מכל סגנון של הטפה, ביקורת ושיפוטיות. הוא סיפר סיפורים על ה'חפץ חיים', על אהבת הבריות, על העין הטובה ועל הדרך להאהיב תורה. ברוחב דעתו וידיעתו הוא פתר קשיים הלכתיים לא מצויים”.
לדעתו של דורפמן, התכונה הזאת של הגרז"ן הייתה בעוכריו מבחינת קידום מעמדו, אך לו עצמו לא היה שום עניין בכך. “בחורי הישיבות הכירו אותו משיעוריו הרבים בכל מקום. הרבנים, הדיינים, הרופאים, המדענים, כל מי שהיו לו בירורים הלכתיים - הכיר אותו. אבל רבים בעולם התורה הרחב לא הכירו אותו ולא ראו בו ‘גדול הפוסקים’, לא מעט בגלל העובדה שהוא הסכים לבוא ללמד בכל בית מדרש שאליו הוזמן, בכל מקום שבו היה יכול להרביץ תורה ולהאהיבה. עסקנים מפלגתיים לא תמיד אהבו את זה, וכך ‘הורידו לו את הדירוג’. אבל אותו כמובן זה לא העסיק”.
ברכת הדרך ברגע האחרון
צד נוסף שלא נכח דיו בתודעה הציבורית, הוא הנפח האדיר של מאמרים וספרים שהשאיר אחריו הגרז"ן. היריעה כאן אינה רחבה דיה כדי למנות את שמות הספרים כולם, אך רק כדי לסבר את האוזן: מלבד עשרות ספרים שנכתבו מתוך שיעוריו ותשובותיו של הרב, ועוד סדרת ספרים מכתב ידו, פרסם הרב גולדברג בכתבי עת תורניים שונים יותר ממאתיים מאמרים במגוון תחומים נרחב. הרב איתמר ורהפטיג, שעורך את כתב העת ‘תחומין’ מאז היווסדו, מספר כי הרב גולדברג פרסם מאמר באופן קבוע מכרך ד’ ועד כרך ל"ח. “הייתי מתקשר כדי לבקש מאמר לכרך הבא, והוא היה תמיד אומר לי ‘נו, תביא בעיה חדשה’. הוא אהב מאוד לעסוק בבעיות מודרניות ולתת להן פתרון. היה מהראשונים לעסוק בשאלת ייחוס ילד שנולד לפונדקאית, ביחס של ירושה על פי התורה ועל פי החוק, בתוקף של נישואין אזרחיים".
בכרכים האחרונים של 'תחומין' הרב גולדברג כבר לא כתב. אשתו הרבנית אמרה לרב ורהפטיג כי הוא נחלש ואינו יכול יותר לכתוב. גם השיעורים נפסקו. כשהתעניין הרב ורהפטיג, סיפרה אשת הרב כי את הקושי שלו בהיעדר השיעורים שכה אהב הוא מנתב לחברותות שמגיעות לביתו כדי להמשיך בלימוד. שבוע לפני האירוע המוחי שממנו לא החלים, התקשר הרב ורהפטיג שוב לבית הרב, ובפיו רעיון. הרבנית ענתה. “ביקשתי שתשאל אותו אם הוא מסכים שאערוך ספר חדש מכל המאמרים שפרסם ב’תחומין’", מספר הרב ורהפטיג. “היא שאלה אותו והוא נתן את הסכמתו. הספר זכה לקבל את ברכתו ממש ברגע האחרון".
צדיקים, אומרת הגמרא, דבריהם הם זיכרונם. אין בולט מכך אצל הגרז"ן זצ"ל. הרב ורהפטיג כבר יצא לדרך במשימה לאגד את מאמרי הרב לספר חדש, כשהוא מצויד בברכה רבת־המשמעות שקיבל. גם דורפמן מספר שהוא בשלבי סיום של כתיבת ספר שמקבץ את התשובות שקיבל במהלך השנים מהרב. יש להניח שבעוד מחשבים מקלידים ברגעים אלה תלמידיו הרבים והמגוונים של הרב דברי תורה מפיו. תורתו של הגרז”ן, כך נראה, תלווה את עולם התורה עוד שנים רבות.