קלמן ליבסקינד
קלמן ליבסקינדצילום: Yonatan Sindel/Flash90

1

בגיליון יום שישי האחרון של 'מעריב' פרסם העיתונאי הבכיר והמוערך קלמן ליבסקינד טור אמיץ במיוחד. טור שהולך נגד הזרם ומתעמת עם אחת השדולות הכי חזקות והכי נקמניות שיש היום בישראל – קהילת הלהט"ב.

הנושא הוא הניסיון להוציא אל מחוץ לחוק טיפולים פסיכולוגיים לשינוי המשיכה החד-מינית, המכונים על ידי קהילת הלהט"ב 'טיפולי המרה'. צריך אומץ כדי לצאת נגד מהלך של קהילת הלהט"ב, וצריך עוד יותר אומץ כדי לעשות את זה בתקשורת הכללית.

עיקר הטור של קלמן הוקדש לסיפורם של שני מתראיינים אנונימיים, שבאמצעות טיפול פסיכולוגי הצליחו, על פי עדותם, להתגבר על משיכתם לגברים, לשאת אישה ולהקים עמה משפחה. השניים מביעים שביעות רצון ושמחה על הטיפול שעברו ועל המשפחה שזכו להקים. הם יוצאים נגד מי שמנסים להוציא אל מחוץ לחוק טיפולים פסיכולוגיים שמטרתם שינוי המשיכה החד-מינית, גם כשהטיפול נעשה מתוך בחירה חופשית של מטופלים המעוניינים לשנות את נטייתם.

החידוש בטור של ליבסקינד לא היה בעצם הפרסום של עדויות מהסוג הזה בגוף ראשון. סיפורים כאלה פורסמו לא פעם בעבר, בעיקר בתקשורת המגזרית, והנטייה של המיינסטרים התקשורתי היא להתכחש להם ולבטל אותם בבוז. העדויות הללו סובלות באופן מובנה מרמת אמינות נמוכה, בין השאר משום שהמתראיינים אינם מצטלמים ואינם מזדהים בשמם.

גם בכתבה המדוברת המרואיינים שמרו על אנונימיות, וקלמן הסביר היטב מדוע אנשים דתיים בעלי משפחות מתקשים לחשוף את זהותם כשהם מדברים על טיפול מוצלח ששחרר אותם ממשיכה לבני-מינם. בכל זאת, שני יתרונות גורמים לכך שהסיפורים שהביא קלמן נקראים באמון רב יותר.

היתרון הראשון הוא המוניטין האישיים שצבר הכותב בלמעלה מ-20 שנות עבודה עיתונאית. ליבסקינד נחשב לא רק לעיתונאי שפועל ביושר ובהגינות, אלא גם למי שעושה עבודת מחקר רצינית ולא כותב דברים בלי לבדוק אותם היטב.

היתרון השני הוא שליבסקינד, לפחות לפי איך שהוא מעיד על עצמו, בא בלי אג'נדה. "אם גבר חי עם גבר אחר בשל נטייתו המינית וטוב לו - אני שמח בשמחתו", כותב קלמן. "מנגד, לעולם לא אבין את מי שלא שמחים בשמחתו של גבר שנמשך לגבר אחר, שחש עם זה רע, שביקש להשתנות, שהצליח, שנישא לאשה, ושעכשיו טוב לו". בעניין הזה, אגב, אני לא חושב כמוהו. יש לי דעה תורנית-הלכתית ששוללת זוגיות חד-מינית. אני לא יכול לשמוח בשמחתו של גבר שחי עם גבר אחר. אני לא יכול להתערב בבחירה שלו, אבל אני לא שמח בה. אולי בגלל זה אפשר לחשוד בי, כמו בעורכי וכותבי עלוני שבת מהסוג של 'עולם קטן', שנאמץ בקלות יתר עדויות על כך ששינוי הנטייה החד-מינית הוא אפשרי. שנרצה להאמין שמה שמבחינתנו נכון ערכית הוא גם אפשרי מציאותית. אגב, גם לדוברי קהילת הלהט"ב יש אג'נדה בעניין. אג'נדה הפוכה. הם נעלבים מעצם הרעיון שיש איזו בעיה במשיכה חד-מינית, וכתוצאה מכך הם טוענים באדיקות דתית נחרצת שאין וגם לא תהיה דרך לשנות נטייה מינית. דווקא משום שלקלמן פחות חשוב להוכיח שטיפולים כאלה הם יעילים, העדויות שהוא מביא מתקבלות באמון רב יותר.

מה שכן חשוב לקלמן, ולדרישה הזו שלו ראוי שיצטרף כל אדם שמאמין בחופש הבחירה וחופש המצפון, זו השמירה על זכותו של כל אדם לקחת לעצמו את הטיפול שטוב לו לפי בחירתו. "השיח המרכזי מבהיר לאדם כמוני שאם הוא נמשך לגברים, הצעד הנכון מבחינתו הוא להשלים עם זה, לצאת מהארון, ולחיות כך את חייו" אומר אחד משני המרואיינים בכתבה של קלמן, "זו כפייה. לי היה חלום אחר. אני רציתי להינשא לאישה ולהביא ילדים לעולם, ואני לא מבין איך מישהו יכול לעמוד בדרכי ולהגיד לי לא".

2

ימים ספורים לאחר פרסום הטור של קלמן, פרסמה נעמה צורף באתר ynet את הסיפור האישי שלה ושל בת-זוגה. לאחר שהשתיים, שגדלו והתחנכו ביישוב דתי, גילו בגיל עשרים פלוס את אהבתן זו לזו, הן פנו לבקשת אמה של אחת מהן לטיפול פסיכולוגי, כדי לבדוק אם המשיכה החד-מינית שלהן היא בלתי הפיכה. הכותבת מעידה שהפנייה לטיפול הייתה מתוך הסכמה שלהן: "התחברנו לרצון לבדוק שוב, ולו בשביל להימנע מהמחיר הכבד".

כאן מתארת הכותבת חוויה לא נעימה שעברו השתיים במפגש עם פסיכולוג שאתר ynet נמנע מלפרסם את שמו – אולי בגלל חובת ההגינות הבסיסית כלפי מי שלא התפרסמה תגובתו - אבל הכותבת עצמה פרסמה את שמו מאוחר יותר בדף הפייסבוק שלה. היא מתארת את הפסיכולוג שהיא וזוגתה פגשו לפני 20 שנה כאדם יהיר ויומרני, לא מקשיב ולא מתחשב. היא מדגישה שהוא קיבל אותן לפגישה בחדר אפוף עשן סיגריות, ואף המשיך לעשן במהלך הפגישה. לדבריה, הוא היה מאוד נחרץ לגבי היכולת שלו לשנות את נטייתן, הגדיר את מה שהן חושבות ומרגישות "קשקוש", וכשראה שהן לא נוטות להמשיך בטיפול אצלו אמר להן בזלזול: "אתן חלשות, אה? אתן לא מספיק אמיצות כדי להתחיל את התהליך?".

צורף מספרת על שותפותה בהקמת ארגון הנשים הדתי-להט"בי 'בת קול', ועל החלק שהארגון לוקח בקידום החקיקה שאוסרת 'טיפולי המרה'. את גרסתה לגבי מה שהיה אצל אותו פסיכולוג ואת סיפורה האישי היא מסיימת במשפטים הבאים: "התחתנו, פעמיים, פעם אחת בישראל והשנייה בדנמרק (כדי שהנישואים יוכרו בישראל). יש לנו שלושה ילדים מקסימים, ובשנה שעברה חגגנו שני עשורים יחד. אותו מטפל שנקלענו אליו משמש עדיין כפסיכולוג, ולהבנתי - גם אחרי 20 שנה - הוא עדיין מציע טיפולי המרה. אני תקווה שהחוק ישלים את המסע שלו, ויחד עם פעולות הסברה מתאימות, ייעלמו מהעולם טיפולי ההמרה".

כדי לא לעשות עוול לאותו פסיכולוג, אדגיש כאן שאין לי מושג אם מה שצורף כותבת משקף באופן מאוזן את מה שהיה באותו מפגש. אבל גם אם אכן כך היה, אין שום קשר בין הסיפור לבין המסקנה שהיא מוציאה ממנו. כי בלי לומר דבר לגבי אותו פסיכולוג ספציפי, אם יש בעולם פסיכולוג שמתייחס ככה למטופליו - הבעיה לא תיפטר בכך שייאסר עליו לבצע 'טיפולי המרה'. הוא פסיכולוג מוסמך, ואם לא שינה את דרכו מאז - הוא ימשיך לקבל פציינטים ולהתייחס אליהם בזלזול, גם כשסיבת הטיפול ומטרתו תהיה אחרת. לעומת זאת, די ברור שיש פסיכולוגים ומטפלים שמתייחסים הכי יפה והכי נכון לפציינטית או לפציינט גם כאשר מטרת הטיפול היא שינוי המשיכה החד-מינית.

3

קהילת הלהט"ב הדתית היא גורם מאוד מרכזי בקידום האיסור על מה שנקרא 'טיפולי המרה' (וראוי יותר להיקרא 'טיפולי התאמה' בין המין הביולוגי למשיכה המינית). הסיבה לכך פשוטה. בציבור החילוני להט"בים כבר לא חוששים לבטא ולממש נטייה חד-מינית. הסביבה שלהם נותנת לכך לגיטימציה מלאה, מעודדת אותם 'לצאת מהארון' ולא רואה צורך או ערך בשינוי הנטייה. גם מי שלא היו מאחלים לילדיהם להיות בעלי נטייה חד-מינית, חונכו על ידי מהנדסי תודעה לחשוב שאין שום דבר שמצדיק מאמץ של להט"בים לשנות את נטייתם.

בציבור הדתי המצב שונה. האיסור ההלכתי על זוגיות חד-מינית מציב להט"בים דתיים במצב של קונפליקט בין זהותם הדתית לנטייתם החד-מינית. הקהילה הדתית הייתה שמחה לפתור את הקונפליקט באמצעות טיפול פסיכולוגי - כמובן בתנאי שהטיפול עשוי להועיל ולא חלילה להזיק.

אין לשלול את הטענה שבמסגרת ניסיונות טיפוליים לשנות את הנטייה החד-מינית נעשו בעבר מעשים רעים, חלקם פליליים ממש וחלקם חמורים מבחינה מקצועית. כמעט בכל תחום בחיים שבו יש מצוקה אמיתית, יש מי שמנסים לפתור אותה בצניעות, ביושר ובמקצועיות, יש שרלטנים והוזים שמבטיחים פתרונות קסם, ויש נוכלים שמנצלים את מצוקת הזולת לטובתם שלהם.

בקהילת הלהט"ב הדתית יש מי שחוו על בשרם ניסיונות כושלים, והם סוחבים איתם טראומות וכעסים. אפשר להבין את הכעס שלהם, אבל אי אפשר להצדיק את הניסיון שלהם ללכת אל הקיצוניות ההפוכה. הם, שמלינים על מי שמנסים לכפות עליהם אורח חיים אחר מזה שבחרו בו, מוכיחים כעת שכאשר הכוח הפוליטי בידיהם הם פועלים באותה דרך ממש.

הם רשאים כמובן להיאבק על עמדתם ולפרסם מעל כל במה את דעתם נגד מטפלים מסוימים או נגד טיפולים בכלל. הם רשאים לטעון שאין דרך ושלעולם לא תהיה דרך טיפולית לשנות נטייה חד-מינית (זה יישמע צודק ומשכנע בערך כמו שהייתה משכנעת טענה של רופא שחי לפני מאות שאין ולא תהיה דרך להשתיל לב). אבל אין ולא תהיה להם הזכות המוסרית למנוע מאדם החפץ בכך לנסות לקחת טיפול שיעזור לו לחיות את חייו על פי העדפתו.

אלה דברים פשוטים שגם להט"בים, אם הם ליברלים אמיתיים, אמורים לתמוך בהם. כן גם אתה, השר אמיר אוחנה. החוק המיותר הזה, שפוגע פגיעה חמורה בחופש הפרט ובחופש הדת, צריך לרדת מסדר יומה של הכנסת.

לתגובות: [email protected]