התפקיד המאתגר שהקב"ה הטיל עלינו

דבריו של הרב אברהם סתיו מזעזעים מפני שהם מוותרים על המגמה, של הוספת טהרה וקדושה, והפיכתם לעניין זניח.

הרב בנימין טבדי , י"א באלול תש"פ

התפקיד המאתגר שהקב"ה הטיל עלינו
התפקיד המאתגר שהקב"ה הטיל עלינו
צילום: איסטוק

הרב אברהם סתיו כתב מאמר, בו הוא ממעט מחומרת איסור שז"ל. להלן אתייחס בקצרה למספר ציטטות מדבריו, שחלקן צרמו לי וחלקן טועות ומטעות.

"התורה והנביאים לא התייחסו במפורש לאוננות, והיא מופיעה כחטא לראשונה בדברי חז"ל".

ההתנסחות הזו יוצרת כביכול איזה פער מהותי בין איסור שמוזכר בכתובים לבין זה המוזכר בחז"ל. להוי ידוע, שכל הבסיס לדיון בין יהודים שמקבלים את מסורת ההלכה, בנוי על ההנחה שכל מצוותיה של תורה עם כל התקנות והגזירות של חכמינו - הינם מקשה אחת.

אמנם יש הבדל בין דיני דאורייתא ודיני דרבנן, ואפי' יש נפק"מ הלכתיות בין איסורים המוזכרים בכתוב לאלו שלא מוזכרים במפורש – אך ההתנסחות הנ"ל שונה מכל אלו.

היא יוצרת אווירה כאילו השאלה ההיסטורית היכן מופיע האיסור אמורה להשפיע על העמדה הבסיסית שלנו כלפיו – וזו טעות! העמדה הבסיסית, לפני הכניסה לפרטי האיסור וחומרתו - היא שכל התורה כולה, וכל דברי החכמים בתלמוד והפוסקים שמימיהם אנו שותים – הם מקשה אחת [בכורות ל, ב] וכלן כאחד ניתנו מסיני [מגילה יט, ב].

ציטוט נוסף:

"יש מחלוקת גדולה אם חכמים סברו שהיא אסורה מן התורה או רק אסרו אותה מדרבנן... הפסוקים שבהם תלו חכמים את האיסור (כגון מעשיו של אונן אשר "שיחת ארצה" את זרעו) רומזים לכך שהוא מתייחס ביסודו לאוננות של אדם נשוי (בעיקר בזמנים שבהם יחסי-אישות פוריים אפשריים), המחליפה את היחסים הזוגיים ומנתבת את כוחותיו המיניים מן הקשר הזוגי ומצוות פריה ורביה אל עבר הסיפוק העצמי".

הרב אברהם סתיו, בדברים הללו, ממעיט מחומרו של איסור שז"ל: אולי הוא "רק" דרבנן וגם אולי הוא נאמר רק כלפי אדם נשוי.

אז נעשה סדר. בדברי חז"ל ורבותינו הראשונים מבואר שאיסור הוצאת זרע לבטלה, במזיד ובידיים – הוא דבר חמור מאד. זה לשון הרמב"ם: "אלו שמנאפין ביד ומוציאין שכבת זרע לא די להם שאיסור גדול הוא אלא שהעושה זה בנדוי הוא יושב ועליהם נאמר ידיכם דמים מלאו וכאילו הרג הנפש". ובשולחן עורך כתוב "אסור להוציא שכבת זרע לבטלה ועון זה חמור מכל עבירות שבתורה".

נציין שבכל המקורות הללו לא כתוב שמדובר באיסור דווקא על אדם נשוי – ואדרבה בגמ' ובפוסקים מבואר שהאיסור הוא גם ברווק, ואדרבה ברווק החמירו חכמים יותר בעניין זה [מס' נידה דף י"ג ע"א שו"ע או"ח סימן ג סעיף יד. וע"ע במג"א שם ס"ק י"ד ביאר שקולות שונות שמצאנו בדיני וסתות והיה מקום להקל בהם גם במקום חשש שז"ל – לא התירום חכמים מפני חומרתו של איסור שז"ל].

בהקשר זה נציין שבספר "נשמת אברהם" [ח"ד אה"ע סי' כ"ג סק"א] מובא בשם גדולי הפוסקים – הגרי"ש אליישיב, הגרש"ז אויירבך וג"ר אליהו בקשי-דורון – שאף שיש היתר לאדם נשוי החייב בפו"ר להוציא זרעו (באופנים מסויימים) לצורך הפריה חוץ גופית ובכך לקיים פו"ר – הרי שבחור רווק שעדיין לא התחייב בפועל בפריה ורביה, שהרי אין עמו אישה - אינו בכלל היתר זה. ולכן אסרו לרווק שעתיד לעבור הקרנות להוציא את זרעו ע"מ שבהמשך חייו יוכל להוליד ילדים.

יש אומנם בהלכה מקרים שחכמינו התירו ביאה עם אשתו באופן שאינה יכולה להוליד, כגון קטנה וזקינה, ולדעה אחת בתוס' אף באופן של ביאה שלא כדרכה (והרמ"א פסק דווקא באופן ארעי, ואכמ"ל). אך כבר הגאון ר' משה פיינשטיין ציין שכל המקרים הללו הם כחלק מיחסי אישות, והיינו שהם חלק מהצורך לקיים מצוות עונה לרצון אשתו ועל כן הם בכלל היתר התורה – ואין ללמוד מזה היתר לעניין אחר [אג"מ אה"ע א, סד].

כמו כן מצאנו מחלוקת גדולה בין הפוסקים האם יש להתיר שימוש בקונדום כאשר אחד מבני הזוג חולה באיידס, או שמא אין להם אפשרות לחיות חיי נישואין משותפים. האחיעזר בשם הדבר אליהו התיר, הגרש"ז אורייבעך אוסר – והגאון ר' משה פיינשטיין זצ"ל נטה להתיר, אך כתב שאינו יכול להקל אא"כ אחד מגדולי הדור יסכים לטעמיו ההלכתיים [כ"ז מובא ג"כ בנשמת אברהם שם, וע"ע נשמת אברהם מהדו"ב ח"ד עמ' קכ"ט].

כמו כן, מדאורייתא אדם צריך להיזהר ממראות אסורים המביאים להרהור שמביא לידי קרי, וכמבואר במסכת כתובות [דף מ"ו] "ונשמרת מכל דבר רע - מכאן אמר ר' פנחס בן יאיר: אל יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה". וכתב על כך התוספות: "שלא יהרהר אדם ביום - האי קרא דרשה גמורה היא ולא אסמכתא". ובמסכת עבודה זרה [דף כ']: "ונשמרת מכל דבר רע - שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנויה, באשת איש ואפי' מכוערת, ולא בבגדי צבע של אשה, ולא בחמור ולא בחמורה ולא בחזיר ולא בחזירה ולא בעופות בזמן שנזקקין זה לזה". בכל אלו לא מצאנו אף אחד מהראשונים שיטען שמדובר באיסור דווקא בנשוי ולא ברווק.

אמנם היו אחרונים שרצו לטעון בשיטת הרמב"ם שאיסור "ונשמרת" וכן איסור שז"ל הוא מדרבנן. גם אם נקבל את הטענות הללו – אין זה משנה את העובדה שגם הרמב"ם עצמו כתב שאיסור זה "איסור גדול הוא". הרמב"ם השקיע מספר הלכות לא מבוטל, ע"פ דברי חכמינו בש"ס, בחומרתו של האיסור ובחובת הזהירות ממנו. ואף הגאון בעל ציץ אליעזר שצידד בשיטת האומרים שהאיסור הוא מדרבנן [צי"א ט, נא], ביאר שהוא איסור דרבנן מיוחד בחומרתו - כעין מה שכתבו בעלי התוספות על כגון זה שיש איסור שהוא "חמור מדרבנן כעין איסור מיתה, ונפקא מינה לאלקויי טפי משאר מלקיות או לקוברן בין רשעים גמורים" (בכורות נ"ד ע"א ד"ה שני).

ציטוט נוסף:

"במקורות רבים יש התייחסות חמורה מאד להוצאת זרע לבטלה... מכל מקום, יש מקורות לכך שפעולה נקודתית של אוננות היא עבירה קלה יחסית".

אני לא מכיר אף אחד מהפוסקים המקובלים בספרותינו ההלכתית הענפה שטוען "שפעולה נקודתית של אוננות היא עבירה קלה יחסית". ההתנסחות הזו היא טעות וגורמת נזק. רבותינו התנאים והאמוראים, התייחסו להוצאת שז"ל בצורה מאד חריפה. גם אם נסביר שחלק מהדברים בתלמוד נאמרו כדי "לאיים ולהפחיד" ואינם כפשוטם [פיהמ"ש לרמב"ם על סנהדרין פ"ז מ"ד] – הלא עדיין חכמים ראו בדבר איסור חמור ולא "עבירה קלה יחסית" – ודבריהם הם היסוד לכל דברי העוסקים שבאו אחריהם.

ציטוט נוסף:

"בפני כל אדם, ובפני כל נער, עומדים אתגרים רוחניים רבים, והפחתת האוננות היא אחד הפחות חשובים שבהם".

המשפטים הללו מזעזעים מפני שהם מוותרים על המגמה, של הוספת טהרה וקדושה, והפיכתם לעניין זניח. התנ"ך ודברי חז"ל מלאים בהעצמת האתגר הגדול של טהרת המחשבה והמעשה וקדושת החיים הנדרשת מכל יהודי.

כמו הרב סתיו, גם אני סובר, שבדורנו התמקדות באיסור שז"ל על חשבון עשיה חיובית בלימוד התורה, בחסד וכדומה – היא לא נכונה. הבריאות הנפשית היא חלק מהמבנה השלם של יראת שמים – והנגזרת החינוכית המתבקשת מכך היא - להדגיש את הנקודות הטובות, לשפוך עליהן זרקור של אור – ולא לחדד ולהעצים את הפגמים ונפילות. כך גם הרמב"ם כיוון אותו בסוף הל' איסורי ביאה, להרבות בתלמוד תורה על מנת להתמודד עם יצר המין, ולא להפוך אותו ל"נושא" שחגים סביבו [רמב"ם סוף הל' איסורי ביאה]. זו היא דרכה של תורה.

אך בניגוד לרב סתיו, אינני מוותר על התפקיד המרכזי והמאתגר שהקב"ה הטיל עלינו - בהוספת קדושה וטהרה, ובכלל זה שמירת הברית. זה לא קל, ואנו יודעים שהפיתויים והקשיים רבים – ולכן הדגשנו את הטוב והחיוב, העלנו למודעות את האתגר הגדול וגם את ההצלחות, העצמנו את האחריות להרבות בתורה, עבודה וגמילות חסדים. עלינו אנו גם מדגישים שמחמת צורך השעה והדור - גם הצלחה חלקית היא הצלחה. אך לא ויתרנו על המגמה!